תפיסה כזאת של היחסים בין האומה העברית ובין הפזורה היהודית, תוך זיקה הדדית וללא שינאה, היתה קרובה ללבי. תמיד חשדתי באנשים השונאים את הוריהם שינאה חולנית, או הדבקים בהוריהם עד כדי אבדן אישיותם. אלה הם שני הצדדים של אותו המטבע: תלות חיובית ותלות שלילית. בעיני, גם שינאה זו היא צורה של השתעבדות, צורה של חוסר־ עצמאות. צעיר נורמלי באמת ״עוזב את אביו ואת אמו״ בדרך הטבע, ויוצא לדרך חייו העצמאיים, בלי לשאת בלבו ירושה של שינאה וכפיות־תודה.

רטוש, לעומת זאת, הטיף לשינאת היהדות על כל גילוייה. החוברת כולה נוטפת דברי־ארס כלפי היהדות והיהודים (ומוזר שדווקא אלה הקטעים החזקים ביותר מבחינה סגנונית). כבר הסעיף השני בחוברת אומר: ״לא ביום אחד תצטלל דעתו של אדם משכרון הרעל היהודי העתיק המחלחל עליו יום אחר יום, ושנה אחר שנה...״

ובמקומות אחרים:

״אם לא נוריש אנחנו את כל התרבות החולה הזאת של מהגרים ועולי־הרגל, תדבק בנו הצרעת הזאת לעולם.״ ״ואנחנו רוצים להוריש את כל אלה ולטאטאם... לשרש את תרבות המהגרים ועולי־הרגל, המתנשפת עלינו פה במלוא רפיסותה ואין־אוניה... לגאול את העברים ומולדתם מחרפת עולה של היהדות ונצח־הפזורה... אם לא נבער את אחריתם עד שורש, יבלעונו הם, ולא עוד מולדת עברית תקום בזה, ולא עוד גוי עברי יתפשט בזה. רק אבר מאברי הגוף המתנוון, ארץ־קודש אכולת שחיתות וצביעות, מרכז נוסף ובן־חלוף לנצח הפזורה העולמית, מבוא לחורבן היהודי הבא.״

אפשר לצטט עשרות קטעים כאלה, בנוסח כמעט אחיד, כי רטוש האמין בכוח־ההשפעה התעמולתית של החזרה. מכמה קטעים נודף ריח אנטישמי ממש. למשל:

״זוהי (היהדות) עדת בני־אדם, שנקודת־הגובה של החג המרכזי והסמלי האחד שלהם — יום הכיפורים — הוא זה כמה מאות בשנים מין תפילה בשם כל נדרי — כפרה על שבועות־שקר שנשבעו יהודים כדי להציל את נפשותיהם מידי גויים הצוררים אותם.״ "פה, בארץ העברית, הסיר היהודי את זנבות הפרווה מעל ראשו, קצץ את פיאותיו ולימד לשונו למלל בעברית, ולשאת מליצות על מולדת ועל לאומיות. אבל נביט גם בעיניים פקוחות. הוא הוא היהודי, הוותיק, המודע,

162