היהודי הנצחי של הפזורה. בצרפת הוא משים את עצמו צרפתי. בגרמניה העמיד פני גרמני. פה הוא משחק את מישחקו בעברית.
״וכשם שחילל ושלח את ידו אל הנהגות כל הגויים במליצותיו, ובתבוסנותו, וברוח הפזורה היהודית שלו, כך נתן את לבו ואת ידו בקרבנו. זהו האוייב היושב בהדר והאוכל כל חלקה טובה. זהו הסוחר בכל קוֹדשינו. זהו הנושא אלינו את משך האסון היהודי.״
הקטע האחרון יכול היה להופיע, כלשונו, בכל עתון אנטישמי מקצועי. ואולי לא במקרה. כי בחוברת זו, שנכתבה בעצם הימים בהם נודעו הזוועות הנוראות באירופה, אין אף מילה אחת של השתתפות בצער, או אף של אבל אנושי פשוט. להיפך:
״הטבח הנאצי הוסיף והחריף את כוחה של העיירה בלבבם של מהגרים... הנוער העברי — הדבר לא נגע אלא לנימה האנושית שבו בלבד. וגם זה מתוך התנכרות מחלחלת לגבורת השפן שבהגבה היהודית (הכוונה למרד גטו ורשה). וגם זה מתוך רוגז מחלחל על שאת אלה מבקשים להציב לו לדוגמה ולמופת. וגם זה דהה והולך ונמוג והולך, עד כדי אדישות ושאט לנוכח השימוש היהודי הנחות והריק והטורד בכל אלה... אין הדבר יכול לחדור אלא למוחו (של הנוער העברי) בלבד, בגדר חשבון זה: שמספרם של המועמדים היהודיים להגירה לארץ הזאת ולהתבוללות בתוכה הנה פחת — בכך ובכך.״
הכותב לא היה סבור, כנראה, שהגבר. מעין זו למראה ערימת הגוויות של אושוויץ אינה הולמת את המוסר העברי הישן־חדש.
מכאן היה רק צעד קטן ״לפרוטוקולים של זקני ציון". ואמנם, רטוש הזכיר אותם. ״כתבי השיטנה השוֹנים, שהופצו על היהדות בארצות אירופה, מספרים כי יש איזה גוף יהודי בין־לאומי,'זקני ציון', שבידם הפיקוח על כל יהודי העולם... והם מבקשים לשפוך את שלטונם על העולם כולו, ולשעבד את העולם כולו לצרכיו של העולם היהודי. וכמובן כל אלה עלילות־ שוא הן ודברי־הבל.״
אבל לא לגמרי:
״אמת שהלך־הרוח הכללי בקרב היהודים בכל אשר הם שם, נוטה להרס המחיצות הלאומיות, ובעיקר להרס כל השקפה הרואה את האומה כיחידת יסוד של חברת האדם...
״אבל ארץ אחת ישנה בעולם, ואומה אחת, שלגביהן האגדה של זקני־ציון איננה אגדה כלל וכלל, שלגביהן קיים ארגון בין־לאומי מסונף שעליהן