רוצה היהדות העולמית להשתלט, שאותה רוצה היהדות העולמית לשעבד לתפיסתו ולרוחו וצורכי נפשו של העולם היהודי, עולם הפזורה. הארץ הזאת היא ארץ העברים והאומה הזאת היא האומה העברית.

״זהו הגדול בכל אוייבינו והמסוכן שבהם. בל זמן שלא תטוהר ארץ העברים מן הציונות, ולבותיהם של העברים מן היהדות, יהיו כל המאמצים לשווא, וכל קרבן יהיה לחינם.

״כל זמן שלא יכירו העברים בהכרה שלמה כי המשך ישר הם לאבותיהם הגדולים מתקופת־הזוהר העברית של ימי השופטים והמלכים, זו שעושי דבריה של הפזורה היהודית, עזרא ונחמיה, חתמו עליה את הגולל במפלתה; כל זמן שלא יכירו העברים שההיסטוריה היהודית היסטוריה זרה היא לנו... כל זמן שלא יידעו העברים את כל אלה, וכל זמן שלא יידעו להסיק את המסקנה לגבי היהדות לדורותיה, ולגבי הציונות על כל זרמיה, ועל כל אישיה, ומאז היותה ועד היום — או אז תישאר תפארת העבר נעולה, ודרך העתיד העברי עזובה.״

אומרים שהצלילים עושים את המוסיקה. כמה וכמה מן ההנחות הטמונות בקטעים אלה נכונות למדי. אך השינאה העמוקה בה נוסחו, בוודאי לא היתה בריאה, ובוודאי לא יכלה לשמש בסיס לתנועה לאומית אמיתית. על־ ידי הגזמות פרועות אלה, הזיק רטוש להפיכת הרעיון העברי למכשיר פוליטי במאבק על עיצוב דמות המדינה ערב הקמתה.

★ ★ ★

כשקראתי לראשונה את החוברת של רטוש שאלתי את עצמי:

״מה הלאה? מה נובע מזה?״

היתה זאת תגובתו של אדם פוליטי ליצירתו של משורר. היא ביטאה את כל ההבדל בין שתי האסכולות העבריות שהתגבשו באותם הימים — זו של רטוש, וזו שאני השתתפתי בעיצובה. אפשר לומר: זה ההבדל בין שני דורות עבריים. כי בעוד שדעותיו של רטוש התגבשו בין שתי מלחמות־עולם, התגבשו דעותינו שלנו באמצע מלחמת העולם השנייה, ויצאו לאור העולם עם סיומה, בהיפתח הסיבוב האחרון והמכריע במאבק לשיחרור ארץ־ישראל.

באותם הימים כבר היה ברור כי אנו מתקרבים לנקודת־מיפנה היסטורית. מלחמת אצ״ל ולח״י, התעצמות ה״הגנה״, שיבת רבבות החיילים הארץ־ישראליים מן הצבא הבריטי, התסיסה של הפלמ״ח, כל אלה היו אותות הזמן:

164