היישוב העברי היה מוכן לעצמאותו. התעשייה העברית, שקמה ושיגשגה בימי המלחמה, יצרה בסיס משקי עצמאי. תחושת־הכוח של הנוער סיפקה את הדחף הנפשי. הלחץ העצום של מאות אלפי ה״עקורים״, שרידי הפליטה של השואה היהודית, שהתדפקו על דלתות הארץ, שימש חומר־דלק.

לא ידענו עדיין איך תקום המדינה, ואיזו מין מדינה, מי ישלוט בה ומה יהיו גבולותיה. אך היה ברור, כי אנו הולכים לקראת המשבר המכריע. ואותם צעירים מעטים שהחלו חושבים ברצינות על דמותה של המדינה העתידה, החלו שואלים את עצמם שאלות נוקבות: האם אנו רוצים במדינת־ חלוקה או במדינת־איחוד ? האם נקים את המדינה נגד העולם הערבי, או תוך שיתוף עמו ? האם תהיה המדינה זנב של אירופה השוקעת, או ראש של אסיה המתעוררת? האם תהיה גטו יהודי חדש, מתבדל ומנותק, או מדינה אמיתית? ואם תהיה מדינה אמיתית — האם תהיה זאת מדינה לאומית קטנה, בנוסח ליטא או אסטוניה שלפני המלחמה, או תא ראשון של מיסגרת מרחבית גדולה, כמו ברית־המועצות או חבר־העמים הבריטי ?

קראתי את חוברת הכנענים, וחזרתי וקראתי בה, כששאלות אלה מרחפות במוחי. לא היתה בה תשובה אף לא על אחת מהן.

בביקורתו החותכת על השפעת היהדות ועל מיגרעות הציונות, חשף רטוש לא פעם טפח אמת. כמה מדיעותיו היו בעלות פוטנציאל רב. היה זה קרש לקפיצה מהפכנית. אך רטוש לא קפץ.

מה היא המסקנה הפוליטית שנבעה מן החוברת של רטוש בקיץ 1944 ? רטוש עצמו הטיל בה על קומץ תלמידיו רק משימה אחת: לצאת ולעשות נפשות, משימה שהתאימה מאוד לכת דתית (וגם כת אנטי־דתית יכולה להיות כזאת), אך היא לא הספיקה לתנועה מהפכנית פוליטית־חברתית.

רטוש עצמו הרגיש בכך היטב, ועל כן הקדיש חלק מן החוברת לוויכוח עם תובעי־הפעולה. הוא דיבר בזילזול רב על ה״הגנה״, האצ״ל ולח״י: ״כל המנהיגויות הן יהודיות, וכל מיסגרות־הארגון חוסות בצל היהדות ובדגלה. ובראש הכל עומדים מהגרים ועולי־רגל ועושי דברם.״

על לח״י:

״צעיר עברי המדמה לראות את דרך השיחרור בארגון טרוריסטי, וחשקה נפשו להתנקש בשוטר בריטי או בנציב... חייב הוא לשנן גליון מיוחד מטעם לוחמי חרות ישראל... על הלכי־רוחם החשובים של טיפוסי עריקים יהודיים מן הצבא הפולני... צריך הוא לשנן יפה־יפה את אבני היסוד

של האידיאולוגיה הרשמית של חבורתו, על דבר האבות הנפלאים שלו בגטו המבורך.״

165