כל פרט מפרטי השקפה זו לקוח במישרין וללא שינוי מאוצר־הרעיונות של הציונות ובעיקר של הציונות הימנית ביותר. אין פלא בכך, אם נזכור כי יוזם האסכולה הכנענית הראשונה, הפאריסאית, היה עדיה גורביץ, קרובו של ז׳בוטינסקי ומנהיג האופוזיציה הימנית, הקיצונית, במפלגה הרביזיוניסטית.
הציונים טענו תמיד כי הרעיון הלאומי הערבי הוא בלוף. הרצל סבר, כאמור, כי ארץ־ישראל ריקה מאדם. כשמצאו הציונים לתמהונם כי אין המצב כך, ביקשו לתרץ טעות זו בכך כי במזרח התיכון אין עמים ערביים, אלא רק שברי־עמים מכל המינים, שאין טעם להתחשב בהם.
בכל ימי המנדאט טענו הבריטים כי אינם אלא בוררים אובייקטיביים בין שני הטוענים על הארץ — הערבים והיהודים, וכי הם שולטים בארץ רק כדי למנוע רצח הדדי. תשובת הציונים לא היתה בהתחברות עם הערבים נגד הבריטים, אלא בטענה כי הלאומיות הערבית היא המצאה אנגלית, פרי קנונייה של לורנס וחבריו. רטוש קיבל טענה זו כלשונה.
דבריו של רטוש על ארץ־עבר, מן הים עד הפרת, ועל זכותם של העברים לשלוט בכל האזור עד גבולות תורכיה ופרם, מזכירים בצורה מוזרה את דבריה של אסכולה אחרת — זו של ישראל שייב. לכאורה מהווים רטוש הכנעני ושייב היהודי־הדתי שני קצוות מנוגדים. אך בצורה מוזרה מזדהה ״ארץ־עבר״ של רטוש כמעט בדיוק עם ״מלכות ישראל, מנחל מצרים עד הנהר הגדול, נהר פרת״ של שייב. פתרון התעלומה: שניהם באו ממחנה הרביזיוניזם הקיצוני. מאז מלחמת ששת הימים הגיעו הדברים לביטוי מפורש וברור. ד״ר שייב, הנקרא עתה ד״ר אלדד, הוא אחד מראשי ״התנועה למען ארץ־ישראל השלמה״. אהרן אמיר, ממייסדי הקבוצה הכנענית של רטוש ונושא כליו העיקרי שנים רבות, נמנה עם ראשי ״המטה לסיפוח השטחים״, אחרי שפרש מן התנועה למען ארץ־ישראל השלמת בגלל הבדלים בניסוח. תוך השמעת סיסמאות הפוכות הגיעו חסידי שייב וחסידי רטוש בדיוק לאותה מסקנה: שיש לספח את כל השטחים המוחזקים ולהרחיב את המדינה עד נהר פרת, לפחות. אבן, הוכחה נוספת לכלל שההיפך מסוס הוא סוס הפוך.
רעיון הברית המשולשת של עברים־לבנונים־ודרוזים מוכר אף הוא. כששלטו הצרפתים בסוריה, ניסו לסכסך בין הדרוזים והמארונים לבין שאר הערבים בסוריה. הם המציאו ״אומה מארונית״ ו״אומה דרוזית״, כמישקל נגדי לאומה הסורית הערבית. התכסיס נכשל, והצרפתים גורשו בבושת־פנים מסוריה ומלבנון. אך לפני כן נספג הרעיון על־ידי צעירים