רביזיוניסטיים, שלמדו, כמו צעירים רבים בארץ, באוניברסיטה של ביירות. אלה הביאו משם את האידיאה הגדולה של קואליציה ציונית־מארונית־דרוזיות נגד הלאומיות הערבית. זהו רעיון ציוני מובהק, המעיד על קירבת הציונות לקולוניאליזם האירופי.
העתקת רעיון זה על־ידי רטוש, תוך הנמקה כנענית־כביכול, היא אבסורד ממש. כי אם יש בכלל ייחוד לדרוזים וללבנונים הנוצריים, הרי זה ייחוד דתי־עדתי — בדיוק כייחוד היהודי. באותה נשימה בה שולל רטוש את זכות העדה היהודית לתואר אומה, הוא מעניק תואר זה לעדה הדתית הדרוזית ולעדה הדתית המארונית.
הדיבורים על ״האימפריאליזם הערבאי״ לקוחים, כמובן, אף הם ממילון הקולוניאליזם האירופי, הלוחם על עמדותיו האחרונות במרחב. הקשר אינו מיקרי. בבקרי בפאריס, לפני כמה שנים, נתן לי אחד מסוכני־התעמולה היהודיים של ז׳אק סוסטל, הפאשיסט הצרפתי, חוברת צרפתית, שיצאה מטעם אחד האירגונים שהוקמו בכספי המדכאים האירופיים באלז׳יריה. שם החוברת: ״אפריקה והמזרח הקרוב אחרי התוקפנות״. המחבר: א. ג. חורון — הוא עדיה גורביץ, אבי האסכולה הכנענית הפאריסאית.
קו החוברת: הסובייטים מבקשים להשתלט על המרחב באמצעות האימפריאליזם הערבי. הצרפתים, הלוחמים באלז׳יריה וברחבי אפריקה נגד הערבים, מגינים בכך על התרבות, בפני האימפריאליזם הסובייטי־הערבי. ישראל והלבנון צריכות להתחבר, ולשמש בצוותא בנות־ברית של צרפת ושל המערב במאבק זה. אכן, דרך ארוכה מרעיון תקומת העברים הקדומים! אך דרך זו היתה עקבית לגמרי. היא היתה תוצאת סירובן של שתי האסכולות הכנעניות הראשונות — זו של גורביץ וזו של רטוש — למתוח ביקורת עברית אמיתית על התפיסות הפוליטיות של הציונות.
★ ★ ★
בספרי ״צלב הקרס״ הערתי, בשנת 1961, כי הרעיונות הלאומניים שרווחו בגרמניה ערב לידת התנועה הנאצית דומים לרעיונות מסויימים הרווחים בישראל, והזכרתי בהקשר זה גם את האסכולה הכנענית של רטוש. לא כתבתי הערה זו בהיסח הדעת.
ארבע שנים אחרי הופעת חוברתו של רטוש, פרצה בארץ מלחמת־ העצמאות, אשר בה הורחקו מאות אלפי ערבים מן השטח שנכבש בידי הנוער העברי. במלחמה זו קמה מדינה המהווה אוייבת מושבעת לכל תנועה לאומית