ליטי, ונטשוה כעבור זמן־מה. כתב־העת ״אלף״, שהוצא לאור על־ידי חוג זה, לא החזיק מעמד זמן רב.)
האסכולה החדשה שלנו היתה פוליטית קודם לכל ומעל לכל. היא העלתה את הרעיון העברי על גם דווקא בשל הפוטנציאל המדיני הגלום בו. כפי שכבר הסברתי, ראינו את לוח־הזמנים של המהפכה העתידה כדלהלן:
● שלב א׳: הקמת תנועת־המונים חדשה, המאוחדת בהשקפת־עולם דינאמית ומגובשת, לשם כיבוש השלטון ביישוב.
● שלב ב׳: אירגון היישוב לשם מלחמה מכרעת באנגלים, תוך כדי גיבוש חזית משותפת עם הערבים.
● שלב ג׳: גירוש האנגלים מן הארץ באמצעות התקוממות המונים אדירה — אם בדרך של מרד מזויין ואם בדרך של מרי אזרחי.
● שלב ד׳: כינון ארץ־ישראל (השלמה, כמובן) כמדינה עצמאית וריבונית, פתוחה לעלייה יהודית וערבית כאחת, לשם גידול מהיר.
● שלב ה׳: הפיכת ארץ־ישראל החופשית בסיס לגירוש הזרים מכל המרחב, ולהקמת קונפדרציה של ארצות־המרחב.
הרעיון העברי נראה לנו מלכתחילה כמכשיר אידיאלי להגשמת תוכנית כזאת — לא רק מפני היותו חדש, רענן ומלהיב, אלא קודם בל בגלל סגולותיו המהותיות. הוא הסביר לנוער העברי את ייחודו, ואת הצורך בפריקת עולה של הנהגה אשר נכפתה עליו על־ידי התנועה הציונית העולמית. הוא העניק לנוער זה עולם חדש של סמלים, אוצר גדול של תחושת־כוח.
אך לא זה היה העיקר בעינינו. התכונה העיקרית של הרעיון העברי היתה, לדעתנו, עצם היותו לאומי ומרחבי כאחד. רטוש תפס רק את הצד הלאומי, והפריז בו במידה מסוכנת. אנחנו שמנו את הדגש על הצד המרחבי.
העמים העבריים הקדומים, מלפני תקופת התנ״ך ובתקופת התנ״ך, היו חלק בלתי־נפרד מיחידה גיאוגראפית, תרבותית, כלכלית ופוליטית גדולה. הם היו המתווכים הגדולים בין ארם־נהריים ומצריים. תרבותם לא היתה שונה במאומה מתרבות שאר העמים השמיים, שדיברו כולם ניבים שונים של שפה אחת. על כן, בהדגישנו את תקופת־קדם, לא נתכווננו ליצור פולחן רומאנטי עקר. עינינו לא היו מכוונות אל העבר הרחוק, אלא אל העתיד הקרוב. ראינו באידיאולוגיה העברית־השמית מכשיר ליצירת חזית עברית* ערבית בארץ, ולאחר מכן במרחב כולו.
יש לזכור כי באותם הימים שלטו האנגלים בכל ארצות המרחב, וכי כל