שליטי ערב היו עבדיהם. חלמנו על מלחמת־שיחרור מרחבית, שבה תמלא האומה העברית החדשה תפקיד מכריע — כך שהשגת העצמאות בארץ־ ישראל תהיה משולבת מן הרגע הראשון בברית מרחבית גדולה.
על כן לא הצטערנו במיוחד על כשלונו של רטוש. להיפך, סברנו כי כשלון זה ישחרר את הרעיון העברי מן המחלה האנטי־ערבית, ומן היהירות של ״עברי ואפסו עוד״.
במרוצת השנים חיפשנו דרכים לפעולה. באביב 1946 הגענו למסקנה כי אנו מוכנים לפעולה גלוייה, וכי אין כל דרך אחרת.
שדה־הקרב הגדול על נפש היישוב השתרע בימים ההם על קירות הבתים. בעוד שהעתונות הרשמית היתה כבולה ומצונזרת, חיפשו הבריות על קירות הבתים את הידיעות על פעולות המחתרת, את ההשמצות ההדדיות בן ה״הגנה,״ אצ״ל ולח״י, את דברי־ההסברה של הגופים השונים. באחד הימים הופיע על קירות הבתים בכל הרחובות הראשיים של תל־ אביב כרוז מיוחד־במינו. הוא נשא רק מילה אחת — ״במאבק״, באותיות לבנות על רקע שחור. מתחתיו התנוסס סמל מוזר — ספק מגן־דויד מפורק, ספק כוכב, ספק אלומה של חיצים. כעבור כמה ימים הובא אחד ממד־ ביקי הכרוז למשפט על הפצת חומר בלתי־חוקי. באשר ראה השופט את המוצג, הפליט: ״אהה! סוף־סוף נשמע מה זה!״ כי הכרוזים עוררו סקרנות לא־מעטה בין העוברים־והשבים. זאת, בדיוק, היתה כוונת הכרוז. מאחוריו עמדה קבוצה זעירה של כתריסר צעירים, חסרי פרוטה, שלא היתה להם כל דרך למשוך תשומת־לב ציבורית לחוברת הראשונה שלהם, שהופיעה אז בקיוסקים. שמד. היה ״במאבק״.
גישתה של קבוצה זו היתה ההיפך הגמור מגישת רטוש וחסידיו. לא ראינו כל סיכוי לכך שהנוער יעכל תיאוריות מופשטות, שלא היה להן קשר ברור למאורעות היום. ראינו את תפקידנו הפוך מזה: להוכיח לנועה כי הרעיון העברי נוגע במישרין לבעייה הבוערת של השעה, וכי יש בו פתרון מעשי ביותר. הנוער רצה באיחוד כל הכוחות הלוחמים כדי לפתוח במלחמה המכרעת נגד השלטון. ■אולם ההנהגה הציונית — שנבחרה על־ידי• יהודי העולם כולו — נראתה לנוער כעדה של פחדנים. וייצמן, שרת, בן־ גוריון — כולם היוו בלם, התרפסו בפני הבריטים, גינו את פעולות המחתרת ולא הראו כל נכונות או יכולת לארגן את היישוב למאבק אמיתי. הופעתנו הראשונה בציבור היתה מתואמת למצב זה. אמרנו לנוער: פרקו מעליכם את האפוטרופסות של ההסתדרות הציונית העולמית ושל מנהיגיה,