פרק 11
פתרונות מדיניים יכולים להתגשם רק באמצעות כוחות.
מדיניים. לכן, לפני שניגש לבדיקת הפתרונות המוצעים, הבה ננתח תחילה את הרכב החיים הפוליטיים בישראל ואת הזרמים הפועלים בתוכה. רבות נכתב בנושא זה, ובכל זאת ידועים הדברים אך מעט בעולם ואף בארץ. שכן הכוחות הפוליטיים הישראלים שונים כליל מכפי שהם נראים בעיני המשקיף השטחי.
בישראל יש מספר מדהים של מפלגות. בבחירות של 1965, זכו 13 רשימות במספר קולות שהיה בו די להעניק להן ייצוג בכנסת השישית. שתיים מן הרשימות האלה היו מערכים של שתי מפלגות כל אחת. הגדולה ברשימות זכתה ב־45% מבין 120 המקומות בכנסת, והרשימה הקטנה ביותר, מק״י, זכתה בקושי במושב אחד.
גיוון זה של הכוחות הפוליטיים הוא תוצאה של שיטת הבחירות היחסית. בשיטה זו זוכים כל האזרחים לייצוג ואין קולות הולכים לאיבוד, אלא אם כן ניתנו לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה, הנקבע באורח שרירותי. אין הדבר דומה למצב בארצות־הברית ובבריטניה, שם זוכים לייצוג רק קולות הרוב בכל מחוז־בחירה, ואילו קולות המיעוט בכל מחוז אובדים כליל.
שיטת הבהירות היחסית מאפשרת לכל מיעוט להשמיע את קולו מעל דוכן הכנסת בעוד היא מקשה על מפלגה אחת לזכות ברוב מוחלט. גם בשיא כוחו של בן־גוריון, לא עלתה מפא״י מעולם על 40% של הקולות. המפלגה הגדולה נקראת להרכיב קואליציה עם מפלגות אחרות, שיש להן קולות נוספים, שדי בצירופם להנחיל לממשלה רוב בכנסת. המשא־ומתן להרכבת הממשלה הקואליציונית הוא תמיד ארוך ומייגע. מפלגות קטנות יותר עומדות על המקח כדי למכור את תמיכתן בקבלת חוקים או הטבות שהן מעוניינות בהן במיוחד. (המפלגות הדתיות, למשל, יכולות בדרך כלל למכור את קולותיהם תמורת נתח נוסף של כפיה, שהרוב מתעב אותה).