זו ההלכה. למעשה אין השיטה פועלת בצורה שונה מן השיטה האמריקאית. בארצות־הברית מתנהל המקח והממכר בין הסיעות וקבוצות־הלחץ השונות בתוך מפלגה גדולה אחת, או בין שתי המפלגות. בישראל הוא מתנהל בין מזכירויות המפלגות השונות. אולם חברי המפלגה בכנסת משועבדים למשמעת סיעתית קיצונית, ודבר נדיר הוא לראות הצבעה של חבר-כנסת נגד מפלגתו. אחרי שמפלגות הקואליציה הממשלתית מסכימות ביניהן על הצעת־חוק כלשהי, הופכת קבלת החוק בכנסת לתהליך פורמלי גרידא.
גם הגיוון הפוליטי הוא הרבה יותר שטחי מכפי שנראה. מ־13 הסיעות שנבחרו ב־1965, כל חברי־הכנסת, מלבד חמישה (ארבעה קומוניסטים ואני), הם ציונים. הם מאוחדים בכל עניין חשוב, ואין ביניהם חילוקי־ דעות אלא לגבי הביצוע. ההבדלים בין מנחם בגין מחרות ומאיר יערי ממפ״ם הם קטנים יותר מאשר בין סנטור גזעני, חבר המפלגה הדמוקראטית במדינת אלאבאמה, לבין סנטור ליברלי, חבר אותה מפלגה במדינת ניו־ יורק. כל המפלגות הציוניות גם יחד יכלו למצוא את מקומן במפלגה אחת כמו המפלגה הדמוקראטית בארצות־הברית, ועוד היה נשאר מקום בשני הקצוות.
מערכת המפלגות משתנה לעתים תכופות. המפלגות מתפלגות, מתאחדות, משנות את שמותיהן, מקימות גושים ומערכים, בצורה העלולה לבלבל אדם מן החוץ. ערב הבחירות לכנסת השישית התפלגו שלוש מפלגות (מפא״י, הליברלים ומק״י); ארבע מפלגות הקימו שני מערכים (מפא״י אחדות־העבודה, חרות־ליברלים) והתייצבו בבחירות בשמות חדשים (המערך, גח״ל). מאז התאחדו שלוש מפלגות (מפא״י, אחדות־העבודה ורפ״י) למפלגה אחת (מפלגת העבודה הישראלית), פלג אחד של חרות הקים מפלגה קטנטנה חדשה (המרכז החופשי), והכל מחפשים מערכים חדשים (כגון מע״י־מפ״ם) בעוד המפלגות הוותיקות חוששות כולן מפילוגים ומפרישות.
אולם תמרונים אלה מטשטשים את העובדה המרכזית של החיים הפוליטיים בישראל — יציבות שכמעט לא־תיאמן. חרף כל השמות החדשים, הפילוגים והמערבים, לא השתנה דבר יסודי במיבנה הפוליטי של היישוב העברי בארץ מאז ראשית שנות השלושים. כל המפלגות החדשות אינן אלא פלגים או המשכים של מפלגות ישנות, ובל גוף פוליטי ציוני יכול לצייר את איילן־היוחסין שלו עד ראשית המאה הנוכחית.
★ ★ ★
ביום הולדת הכנסת בפברואר 1969 נשא קדיש לוז, יושב־ראש