הבית, נאום שזכה בפירסום ניכר. בסקרו את הזירה המדינית, הוא הביע תמיהה לנוכח העובדה שלא חל שום שינוי בחלוקת הכוחות מאז קום המדינה, על אף העובדה שמאז גדלה האוכלוסיה פי שלושה, ושנוספו שלושה אזרחים חדשים על כל אזרח שהיה בארץ ב־1948. מסתבר כי העולים החדשים השתלבו בנקל בדפוסים המפלגתיים שהיו קיימים לפניהם, כך שכל מפלגה מקבלת היום בבחירות כמעט בדיוק אותם אחוזים שהיתה מקבלת לפני בוא העלייה ההמונית.
ההסבר לתופעה זו טמון באופי המיוחד של המפלגות הציוניות, שאינן דומות למפלגות בכל ארץ אחרת. באורה אידיאלי, מפלגה היא התאגדות של אזרחים לשם קידום השקפה מסויימת או אינטרס מסויים. ושוב באורח אידיאלי, החברים מקיימים את המפלגות במסי־החבר ובתרומות שלהם, בוחרים במנהיגיהן ושולטים בהן.
אף אחד מן הכללים האלה אינו חל על המפלגות הציוניות. להן יש מיבנה־שלטון שאינו תלוי, כמעט, בחבריהן. שולטים בהן עסקנים מקצועיים. מקורות המימון שלהן הוא מחוץ להן.
מיראבו, ממנהיגי המהפכה הצרפתית, אמר פעם כי לכל מדינה יש צבא, ואילו פרוסיה היא צבא שיש לו מדינה. על אותו מישקל אפשר לומר: בכל מדינה יש מפלגות, אך ישראל היא: מפלגות שיש להן מדינה. מנגנון המפלגות הגדולות חזק בהרבה ממנגנון המדינה. יש לכך סיבה טובה: המפלגות האלה היו קיימות זמן רב לפני שקמה מדינת־ישראל. המדינה היא תופעה חדשה בזירה, המפלגות הן תופעה ישנה מאוד בה.
אם נבדוק את מוצא המפלגות, נגלה כי המפלגה הצעירה ביותר נולדה בראשית שנות העשרים של המאה. המפלגה הרביזיוניסטית, שהוקמה על־ ידי זאב ז׳בוטינסקי כאופוזיציה לווייצמן, שינתה את שמה ב־1948 לתנועת ההרות, הקימה גוש עם הליברלים ונקראת עתה גח"ל. אך במשך כל 45 שנותיה, לא שינתה מפלגה זו את האידיאולוגיה הרשמית שלה אף בקוצו של יו״ד. וכל השנים האלה לא השתנה שיעור בוחריה באוכלוסיה הכללית של הישוב והמדינה — כ־15%.
מפלגה ציונית, לפני 40 שנה, היתה שונה מכל מפלגה בעולם. היא היתה חייבת להיות שונה. כי תפקידה העיקרי לא היה לצבור קולות בציבורבוחרים קיים. תפקידה היה ליצור ציבור־בוחרים, יש מאין.
המפלגה הטיפוסית התרכזה אי־שם בפולין. היא גייסה שם הברים, והשתדלה לשכנע רבים ככל האפשר מהם לעלות לארץ־ישראל. כדי לעזור להם להגר, היא אספה כספים בכל רחבי אירופה וארצות־הברית, והקימה