בחזירים, עובדי המועצות הדתיות ושאר השירותים הדתיים, שאת משכורתם משלמים הממשלה, הרשויות המקומיות, בתי־המלון, חברות הספנות ועוד — הכל כתוצאה מהצלחתה המסחררת והממושכת של המפלגה בהרחבת הכפייה הדתית.
מפלגות הימין חולשות על מפעלים כלכליים רבים, לרוב בצורה פחות־גלוייה. אולם האינטרסים הכלכליים של כל המפלגות הקטנות יותר אינם יכולים להתחרות בעוצמתה הכלכלית של מפלגת העבודה, שבגילגולה המפא״יי הקודם שלטה בחיים המדיניים של היישוב מאז שנות השלושים. מפא״י הצליחה לרכז בידיה כוח כלכלי אדיר בכל שטחי החיים והמשק — החל בבנקים ובמיפעלי־ענק ועד לאגודות של קיוסקאים ובעלי־מלאכה. לפי אומדן מוסמך הוציאה מפא״י על מערכת־הבחירות של המערך
לכנסת השישית למעלה מ־150 מיליון ל״י, בעוד שהמפלגות הציוניות האחרות הוציאו סכומים בסדר־גודל יחסי דומה, ואף המפלגה הציונית הקטנה ביותר הוציאה כמה מיליונים טובים — כל זה במדינה שאוכלוסייתה שווה במספרה לזו של השכונה ברוקלין בניו־יורק.
★ ★ ★
לא במיקרה פועלות המפלגות הציוניות בדרך שתוארה כאן, ולא במיקרה הן ציוניות.
בעבר הציוני מוטל היה עליהן לטפל בעניינים שהצריכו מנגנון כזה. כרגיל, הוסיף המנגנון להתקיים ולשגשג זמן רב אחרי שהצורך בו נעלם. המפלגות מוסיפות להיות ציוניות, כיוון שהציונות מספקת להן את הקרנות הדרושות לפעולתן.
כאן באים אנחנו אל ליבו של העניין — הקשר בין האופי הציוני של המדינה ובין המיבנה של המימסד השליט בו.
בהתאם לאמונה הציונית קיימת ישראל כדי לפתור את בעיית היהודים. לכן אין זה אלא הוגן שיהודי העולם יתרמו ביד רחבה לישראל. בעיני ציוני אמיתי, אין הכספים הזורמים למדינה בגדר תרומות כלל, אלא דמי־ כופר שמשלמים היהודים המשתמטים מחובתם הלאומית ונשארים דבקים בסיר־הבשר של ארצות־הברית וארצות אחרות, תחת לעלות לישראל. התרומות נאספות בדרכים רבות, כגון המגבית היהודית המאוחדת, וזורמות לישראל בזרם אדיר. בימי חירום ומלחמה גובר זרם זה, והוא הגיע לשיאו בימי מלחמת ששת־הימים ואחריה.