כבלתי־אפשרי: בפעם הראשונה מאז שנות העשרים עמדה השקפה מדינית חדשה במיבחן הבחירות. התנועה החדשה, הקרוייה תנועת העולם הזה — כוח חדש, זכתה ב־1.2% של הקולות בארץ, עם אחוז גבוה הרבה יותר בצה״ל, ביישובי־ספר מסויימים ובריכוזים הערביים.
היה זה נצחון קטן׳ אך רב־משמעות. היה זה גם נצחון זול. בעוד ששאר המפלגות הוציאו עשרות מיליוני לירות, בהילולה נוראה של ביזבוז, הוציא הכוח החדש כ־40 אלף לירות על מערכת הבחירות שלו — בלי שיכול היה להבטיח או לספק משרות או הטבות לאיש.
חשוב עוד יותר: הכוח החדש אינו מגדיר את עצמו כציוני. מנהיגיו הוחרמו ונודו במשך שנים רבות מפני שדגלו ברעיונות־כפירה כגון פתרון בעיית הפליטים, שיתוף־פעולה עם התנועה הלאומית הערבית וחיסול ההסתדרות הציונית. למרות זאת תמכו אלפי בוחרים ברחבי הארץ, בייחוד בדור הצעיר, בקיבוצים ובצבא, בתנועה זו בגלוי. מאז נמשכים מאמצים קדחתניים מצד המימסד להעלאת אחוז־החסימה, כדי להחניק תופעה זו באיבה.
הכוח החדש דוגל בדעה שישראל תחדל מלהכריז על עצמה כעל מדינה יהודית לבדית, שתהיה מדינה פלורליסטית. הוא דוגל בשוויון גמור לערביי ישראל, בהפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה, בחקיקת חוקה כתובה ונוקשה להבטחת זכויות־האזרח, דבר החסר עדיין בישראל.
עוד רבה הדרך שיש לעבור בטרם יתחולל שינוי של ממש בישראל, כדי שהמדינה תוכל להציג גישה חדשה למרחב. אולם נצחוננו ההתחלתי מוכיח שכוחות חדשים יכולים לקום בישראל, שרוחות־התמורה מנשבות בעוצמה גוברת, שסוף־סוף החלו נוצרות הנסיבות העשויות להבשיל את התנאים הנפשיים והמדיניים לשבירת מעגל־הקסמים — למציאת פתרון לסיכסוך הישראלי־ערבי.