קודם כל האומה הערבית הפלסטינית.
שאלה אחת במרחב שטרם מצאה את פתרונה היא: האם מהווים הערבים אומה אחת׳ או קבוצה של אומות? לשון אחרת, האם כל הערבים יכולים וצריכים להתאחד במדינה ערבית גדולה אחת, שתשתרע מחופי מרוקו ועד גבולות אירן, או שעליהם לקיים את המדינות הנפרדות הקיימות ?
רעיון האחדות הלאומית הוא מרכיב מרכזי של התנועה הלאומית הערבית. הערבים מביטים אחורה בגעגועים אל התקופה המפוארת, אך הקצרה, שבה היה בל העולם הערבי, ולמעשה כל האיסלם, מאוחד תחת שלטונו של הכליף. בעת החדשה אימצו לעצמם גם מפלגת אל־בעת (״התחיה״) שמרכזה בסוריה וגם עבד־אל־נאצר את רעיון המדינה הערבית הגדולה האיחודית. אך נדמה שרעיון זה נכשל. כמו באירופה ובאפריקה, ואפילו בגוש הסובייטי, דבקות המדינות הקטנות בקיומן המדיני הנפרד ובאינטרסים המיוחדים להן, גם בשעה שהן מכירות ברעיון מרחבי מאחד רחב יותר.
לכל עם ערבי יש מדינה משלו, זולת אחד: העם של פלסטין. עם זה הוא שהפסיד במלחמת 1948. לפי תוכנית החלוקה המקורית של עצרת או״ם מן ה־29 בנובמבר 1948, היתה צריכה לקום מדינה ערבית עצמאית באותם חלקים של ארץ־ישראל שלא הוקצו למדינה היהודית. מדינה ערבית כזאת לא קמה מעולם. המלחמה, שערביי פלסטין עצמם פתחו בה כדי למנוע את חלוקת הארץ ואת כינון מדינת־ישראל, יצרה מציאות חדשה. בימי המלחמה, שישראל לא רצתה בה, כבשה ישראל חלק מן השטחים שהוקצו בתוכנית המקורית לערבים. המדינות הערביות השכנות, ששיגרו את צבאותיהן לתוך ארץ־ישראל כדי לעזור לאחיהן, סיפחו לבסוף לעצמן את החלקים הנותרים של פלסטין. בתוך המלחמה חדלה פלסטין מלהתקיים כיחידה מדינית. היא חולקה בין ישראל, מצרים וירדן.
אך פלסטין נשארה מציאות נפשית. הפלסטינים לא השלימו מעולם עם גורל שפירושו היה, כי חדלו מלהתקיים כאומה. בירדן, ברצועת עזה, במחנות הפליטים המפוזרים בכל רחבי המרחב, המשיך הרעיון של פלסטין לחיות. הוא נוצל על־ידי מדינות־ערב לצורכי מלחמתן בישראל וגם זו בזו, כשכל אחת מהן מנסה להפקיע לעצמה את התפקיד של פטרון האומה הפלסטינית. מצרים מינתה הרפתקן מפוקפק, אחד שוקיירי, פליט מחיפה, כראש הארגון לשיחרור פלסטין, כהונה שנאלץ לוותר עליה בדצמבר 1967. המלך חוסיין העמיד פנים שממלכתו המעורערת היא התגלמותה האמיתית של פלסטין. הסורים תמכו באירגון הפלסטיני אל־פתח (״הכיבוש״), אשר מעשי־החבלה שלו הובילו במישרין למשבר של מלחמת ששת־הימים.