המדיניות הישראלית הרשמית התנדנדה בין שני קטבים, בהתאם לאינטרסים של השעה. עד למלחמת העצמאות טענה ההנהגה הציונית בעקשנות, שאין לה סיכסוך אלא עם ערביי ארץ־ישראל. היא התנגדה בחריפות להזמנה הרשמית ששיגרו הבריטים לממשלות המדינות הערביות לקחת חלק בוועידה שנערכה בלונדון לדיון בבעיית ארץ־ישראל. הדבר נחשב לתחבולה האופינית לבריטניה הצבועה, נסיון לשלול מאיתנו במירמה את זכויותינו ולבטל את הצהרת בלפור.
אחרי המלחמה, טענה ממשלת־ישראל שפלסטין חדלה מלהתקיים, ששום אומה פלסטינית דמיונית אינה קיימת, ושעתה אין לה סיכסוך אלא עם ממשלות ערב. עמדה זו ננקטה מתוך חשש שכל הכרה בקיום אומה פלסטינית עלולה לעורר מחדש את שאלת הגבולות והפליטים, דבר שממשלת־ ישראל ביקשה למנעו. (בהתאם לקו זה השיבה משלחת ישראל ריקם את השליחים הפלסטינים שביקשו לפתוח עימה במשא־ומתן לשלום, בימי פעולתה של ועדת הפיוס בלוזאן, אחרי מלחמת העצמאות).
כעת, אחרי מלחמת ששת־הימים, השתנה המצב שוב. מלבד מאות אלפי הפליטים הישנים והחדשים, חיים מרבית ערביי פלסטין בשטחים שנכבשו על־ידי צה״ל, ושטחים אלה כוללים את כל השטח של פלשתינה (א״י), בגבולות שהיו קיימים בימי המאנדאט הבריטי עד מלחמת העצמאות.
השאלה מה לעשות בשטחים המוחזקים קשורה, איפוֹא, בשאלה אם להכיר בקיום האומה הערבית הפלסטינית ולשאת ולתת עימה, או להתעלם מקיומה.
★ ★ ★
כיום עומדת ממשלת־ישראל בעקשנות על דעתה, שניתן להמיר את הפסקת האש המפוקפקת הנוכחית רק בהסכם שלום עם מדינות ערב, אשר יושג במשא־ומתן ישיר וגלוי בינן ובין ישראל. יתר על כן, ממשלת־ישראל מסרבת להודיע, או אף לרמוז, מה הם תנאיה לשלום. היא אומרת רק שתגלה תנאים אלה במשא־ומתן הרשמי והישיר עם ממשלות־ ערב.
עמדה נוחה זו משחררת את ממשלת־ישראל מן הצורך הבלתי נעים להחליט על תנאי השלום שלה, דבר שאינו אפשרי כלל במיסגרת הקואליציה הגדולה של ״הליכוד הלאומי״, שכמה מחבריה אינם מוכנים להסכים לדבר אחר זולת סיפוח כל השטחים, בעוד שחברים אחרים בה מסתפקים בסיפוח חלק מהשטחים האלה.