לוי אשכול, ברצותו לקיים את הקואליציה הגדולה, דחה הצעות החלטה בכל כיוון שהוא.

בשביל מדינות ערב, המשא־ומתן הישיר כצעד ראשון אינו אפשרי. הדבר היה נוגד את הסיסמאות השולטות בעולם הערבי מזה 50 שנה. משא־ ומתן ישיר וגלוי אינו יכול להיות ראשיתה של הדרך לשלום, אלא רק סיומו. דברים רבים — פתרון בעיית הפליטים וחיסול גורמים אחרים המרעילים את המרחב — צריכים לבוא לפני מחווה רשמית כזאת.

יתר על כן, ממשלות־ערב חוששות, כי הקריאה למשא־ומתן ישיר אינה אלא מלכודת. כפי שאמר לי פקיד מצרי בכיר: ״מה רוצה ישראל מאיתנו ? רק דבר אחד: ההכרה בקיומה כחוק. לנו, מצדינו, יש הרבה דרישות ממשיות — הנסיגה מקווי הפסקת האש, החזרת הפליטים, וכדומה. אם ניתן הסכמתנו למשא־ומתן ישיר לשלום, מיד אגו מעניקים בכך הכרה לישראל. במלים אחרות, אנחנו ניתן לכם מראש כל אשר אתם רוצים בו, בלי לקבל מאומה בתמורה. אחרי שנעשה מישגה כזה, תוכל ישראל לומר ליד שולחן המשא־ומתן, שאין היא רוצה לעשות שום ויתור. לכן יש לנהל, קודם־כל, משא־ומתן חשאי באמצעות מתווכים. עלינו לדעת מה מוכנה ישראל לתת תמורת ההכרה בה, בטרם יוכל מנהיג ערבי כלשהו לעשות מחווה גלוייה.״

כך נוצר מעגל קסמים חדש — מעגל המאפשר גם לישראלים וגם לממשלות ערב לדחות את הכל.

הדחייה מקפיאה גם את הוויכוח בישראל עצמה, כך שלמרבה הצער אין איש יודע היכן עומדת דעת הקהל הישראלית. המאבק בין חסידי הסיפוח וחסידי הפדראציה חוצה את גבולותיהן של כל המפלגות כמעט. תעומלני ״ארץ־ישראל השלמה״ הם קולניים יותר, והם זוכים בתמיכת העתונות ההמונית. אך חסידי הפדראציה של ארץ־ישראל רבים יותר, יש להם השפעה עמוקה יותר, מכפי הנראה במבט שטחי. יש משמעות לעובדה, שרבים מהם שייכים לצמרת צה״ל, אשר בניגוד לרוב הצבאות הוא אחד הגורמים הפחות לאומניים והיותר מפוכחים בזירה הישראלית. המושלים הצבאיים באזורים המוחזקים, וגם פקידים בכירים רבים בממשלה, דוגלים בדרך כלל בקו ליברלי ומרחיק־ראות יותר מאשר פוליטיקאים ועתונאים רבים.

למחרת מלחמת ששת־הימים הבאתי לכנסת הצעת החלטה, שקראה לממשלה לפעול מיד להקמת ריפובליקה פלסטינית. הסעיף הראשון של ההחלטה קבע כי: ״ארץ־ישראל השלמה היא מולדתן של שתי אומות, האומה

196