העברית והאומה הערבית הפלסטינית.״ הצעתי ששתי מדינות, המייצגות את שתי האומות — ישראל והרפובליקה של פלסטין — תבואנה בברית פדראטיבית.
רק חבר־כנסת אחד, מלבדי, הצביע בעד החלטה זו, אולם אחרי ההצבעה ניגשו אלי באופן פרטי, במסדרון, שנים־עשר חברי־כנסת, חברי רוב המפלגות — מחירות עד מפ״ם — וביניהם אחד משרי הממשלה, וביטאו את הסכמתם הפרטית לגישה זו, בהוסיפם: ״הלוואי ויכולתי להצביע בעדה.״ לפי עקרונות המשמעת המפלגתית הנהוגה בישראל היה דבר זה׳ כמובן, בלתי אפשרי, שכּן כל המפלגות הגדולות תומכות במדיניות הממשלתית האומרת שיש להמתין עד לפתיחת משא־ומתן ישיר עם מדינות־ערב.
באחד מפסוקיו המפורסמים אמר משה דיין שהוא ״מחכה לשיחת טלפון ממנהיגי ערב.״ זו היא כעת המדיניות הישראלית הרשמית. נקודת התורפה שלה נעוצה בכך, שהכוונה היא למשא־ומתן עם ממשלות ערביות קיימות. עמדה זוֹֹ מונעת אוטומאטית אפשרות למשא־ומתן עם העם הערבי האחד שאין לו ממשלה, ושיש לו עניין מידי בפתרון — העם הפלסטיני, שעימו אפשר להגיע להסדר שניתן להגשימו לאלתר.
★ ★ ★
למעשה עומדת ישראל בפני ברירה בין שלוש אפשרויות.
האפשרות הראשונה היא: להחזיר את השטחים המוחזקים למדינות הערביות השכנות. מעטים הישראלים הסבורים, כי דרך זו היא מעשית או רצוייה. במקרה הרע ביותר, יהיה פירוש הדבר שצבאות ערביים עויינים יופיעו שוב, במוקדם או במאוחר, במוצביהם הקודמים, 15 קילומטר מחוף הים של נתניה, 20 קילומטר מלב תל־אביב, והמלחמות הנוספות תהיינה בלתי נמנעות. במקרה הטוב ביותר, אם מדינות־ערב יסכימו להסדר שלום כלשהו, יהיה פירוש הדבר שישראל תהיה מוקפת ערבים פלסטיניים בלתי מרוצים, שיתגעגעו לישות לאומית משלהם ושיגרמו לה צרות בלתי פוסקות. בעיית ירושלים, המאוחדת כיום לאחר סיפוח העיר המזרחית לישראל, מעוררת רגשות עמוקים בלב שני הצדדים, ומהווה גם היא מכשול לפתרון כזה.
הדרך השנייה, ההפוכה, זוכה בתמיכה הצרחנית של כל היסודות הקיצוניים בישראל, והיא מובילה לסיפוח כל השטחים המוחזקים, או רובם. כאן מתנגשות שתי תכונות־יסוד של הציונות. כתנועה נחלנית שואפת הציונות