איננו ירדנים ואיננו מצרים; פלסטינים אנחנו. פלסטין היא ארצנו. בפלסטינים הננו חלק מן העולם הערבי.
ואם דרושה הוכחה מסוג אחר: כל ארגוני־החבלה שהכריזו מלחמה על ישראל נושאים את שמה של פלסטין ומניפים דגלה של פלסטין. פעולתם — המעוררת בלבנו זעם כה עמוק — החזירה לפלסטינים את גאוותם הלאומית. יש מומחים זרים לא־מעטים המאמינים כי דווקא החבלנים האלה, או חלק מהם, יהפכו בבוא היום השותפים האמיתיים להסדר ישראלי־פלסטיני.
אני מאמין בכוחה של הלאומיות כגורם מרכזי בהיסטוריה של ימינו. מי שמנסה להילחם בלאומיות, סופו להיכשל. מי שמנסה לרתום את הלאומיות לפתרון מעשי של בעיות, יש לו סיכוי לשים קץ למלחמה. אם ננסה לדכא את הלאומיות הפלסטינית, ניצור חלל ריק שיתמלא על ידי הרפתקנים מסוגם של שוקיירי או ארגוני־החבלה, המנסים לפתוח במלחמת שיחרור אמיתית נגד ישראל. הטבע שונא חלל ריק. פלסטין לא תיעלם רק מפני שמישהו היה רוצה שתיעלם. כמו רוחו של אבי האמלט, היא תחזור ותופיע במרחב ובישראל, תיצור סכנות חדשות ותגרום צרות חדשות.
אך ברגע שתקום ממשלה פלסטינית זמנית, ברגע שיתנופף הדגל השחור־ לבן־ירוק של פלסטין בצד הדגל הכחול־לבן של ישראל, באותו רגע תתחיל מהפיכה אמיתית, מהפיכה שתשנה את אקלים המרחב כולו.
בשביל ישראל יהיה פירוש הדבר: ראשיתו של שלום, שיתוף־פעולה בינה ובין מדינה ערבית אמיתית. בשביל האומד. הפלסטינית יהיה פירוש הדבר: הסוף לתיסכול, מקום על גבי המפה, החזרת הזהות הלאומית, הבטחת הקיום בארץ, ואחרון אחרון חשוב — הסוף למצוקתם של הפליטים.