פרק 13
בשלב זה של דברינו חייבים אנחנו לטפל בבעיית הפליטים.
שום בעייה אחרת במרחב אינה טעונה כמוה שנאה ומרירות, חשש ופחד.
בעיני הערבים, הפליטים הם טראגדיה, תזכורת מתמדת לכשלון ולהשפלה, זכר חי לאי־צדק שלא בא על תיקונו. בעיני ישראל הפליטים הם סכנה מתמדת, מיצבור לחבלני המחר, וגרוע מכל: הסיוט של גל אנושי עויין שיתקדם מחר לעברנו ויציף את מדינת־ישראל, שהוקמה בעמל כה רב.
אין טעם רב בניתוח סיבותיה של טראגדיה זו. אך נדמה שאי־אפשר להימנע מכך. תעמולת שני הצדדים, המבוססת על חצאי אמת ועל שקרים גמורים, הרעילה את אוויר המרחב זמן רב מדי.
אם כן, איך הפכו ערבים אלה לפליטים? האם גורשו על־ידי פולשים ישראלים אכזרים, שהשתלטו על ארצם, כפי שטוענת התעמולה הערבית? או שברחו על־פי עצת מנהיגיהם, מתוך תקווה לחזור כעבור כמה ימים, אחרי שצבאות ערב ישחטו את כל היהודים, כפי שמכריזה התעמולה הישראלית?
★ ★ ★
לא מכבר ביקרתי במחנה פליטים ליד עזה ושאלתי נער ערבי : ״מנין אתה ?״ הוא השיב: ״מאל־קובאב!״ תשובה זו הפתיעה אותי משתי סיבות. קודם כל, מפני שהיה בן 7 בלבד, והוא נולד, איפוא, בעזה תריסר שנים אחרי שמשפחתו עזבה את השטח הכלול ■בישראל. משמע שלא ראה מעולם את אל־קובאב, כפר שחדל מזמן מלהתקיים, לאחר שדחפורים מחקו את בתיו העלובים כדי לפנות את המקום להתנחלות חדשה. שנית, מפני שיש לי זכרונות אישיים מאותו מקום. כחייל של שועלי שמשון השתתפתי בכיבוש כפר זה. כיתרנו את הכפר בלילה, אחרי שהנחתנו עליו מכת־אש. כשנכנסנו לבתים הנטושים, מצאנו שהתנורים עדיין חמים, וכלי האוכל עומדים על השולחנות. כמה מאות בני־ אדם יצאו להגדיל את מספר הפליטים.