השתתפתי במיבצעים רבים מסוג זה, ואיני יכול אלא לזכרם כאשר צפה בעיית הפליטים. לכן אני סבור שאני מוסמך לא פחות ממישהו אחר לתת דו״ח אוביקטיבי על מה שאירע.
העובדה הראשונה שיש להביאה בחשבון היא, שמלחמת העצמאות לא היתה מלחמה בין כוחות סדירים של מדינות רגילות. כללי המלחמה התרבותית לא חלו עליה. היתה זאת התנגשות אלימה בין שתי תנועות בעלות להט דתי כמעט — הציונות הנחלנית מצד אחד, הלאומיות הערבית שונאת־ הזרים מצד שני. כל אחת מהן ניסתה להשמיד את האחרת. מלחמה ממין כזה מתנוונת בנקל ויורדת לדרגת מאבק להשמדה הדדית.
את המלחמה אפשר לחלק באופן כללי לשלושה שלבים עיקריים. בכל אחת מהן נטשו בני־אדם את בתיהם והפכו פליטים מסיבות שונות זו מזו.
השלב הראשון התחיל ב־30 בנובמבר 1947, שעות מעטות בלבד אחרי שהעצרת הכללית של או״ם קיבלה את תוכנית החלוקה. הוא נמשך עד סוף חודש מארס 1948. בשלב זה התנהלה המלחמה בצד הערבי על־ידי לוחמים בלתי סדירים ובני כפרים פרימיטביים, שהרגו כל עברי שנפל לידיהם והתעללו בגופתו. כולנו ראינו את תמונות הראשים הכרותים של חברינו נישאים בראש חוצות בעיר העתיקה בירושלים, של גופות שאי־אפשר היה להכירן כשאברי־המין הכרותים תקועים בפיות. איש אינו יכול להבין מה התרחש לאחר מכן, בלי לתפוס את השפעת התנועות האלה על היישוב העברי הקטן, שמנה אז פחות מ־650 אלף נפש, ושעמד בפני השמדה גופנית.
בשלב זה ברח מספר מסויים של ערבים מן הבתים בשכונות העירוניות המעורבות ובכפרים שהיו סמוכים לעמדות העבריות. לעתים קרובות הם עשו זאת בטרם הותקפו או נכבשו, כנראה על־פי פקודת המפקדים הערביים במקום. במיקרים מסויימים סיכנה ה״הגנה״ את חיי חייליה ושלחה אותם לכפרים הערביים להדביק כרוזים, שקראו לתושבים לבל יעזבו.
כדי להבין זאת צריך לזכור שבאותם הימים ניסו הערבים, הבריטים ומשרד־החוץ האמריקאי להוכיח לעולם שתוכנית החלוקה אינה ניתנת להגשמה ושאין פתרון אחר אלא הטלת נאמנות של או״ם על ארץ־ישראל. במשך כל אביב 1948 ניסו משרד־החוץ ואלופי־הצבא בארצות־הברית להמיר את תוכנית החלוקה בתוכנית החדשה של נאמנות או״ם. שר הבטחון הראשון של ארצות־הברית, ג׳יימס פורסטול, שלחם בחירוף נפש נגד הקמת מדינת־ ישראל, רשם ביומנו ב־29 במארס 1948, שביקש מן הנשיא טרומן לשגר גדודים אמריקאיים לארץ־ישראל כדי לכפות בכוח את תוכנית הנאמנות — על הצבא העברי, כמובן. הנשיא לא רצה לקבל על עצמו התחייבות כזאת,