בריחת הכפריים בשאר חלקי הארץ. כעבור שנים ניסיתי לגבות עדויות מפי החיילים שלקחו חלק בפעולה זו. הם טענו כי השחיטה לא נערכה בכוונה תחילה, שעצביו של מפקדם המקומי בגדו בו אחרי שכמה מאנשיו נהרגו על־ידי צלפים ערביים. אך בעוד שדיר־יאסין הפכה סמל, היא בהחלט לא היתה תקרית יחידה במינה. רציחות מסוג זה בוצעו על־ידי שני הצדדים לפגי כן ואחרי כן. אחרי הרצח ההמוני של עברים בידי ערבים בראשית המלחמה, ציפו האזרחים משני הצדדים לכך שיושמדו אם יפלו לידי האוייב.
בכנס ארכיאולוגי שנערך ב־1957, תיאר יגאל אלון את כיבוש צפת באותו שלב תחת פיקודו, ואמר בלשון עדינה : ״בשעה שתיכננו את כיבוש החלקים הערביים של צפת, לא היה בכוונתנו למנוע את בריחת האוכלוסיה הערבית.״ יתר על כן, צה״ל פירסם את תוכניות המיבצע של אותם הימים, ומסתבר כי מפקדי החטיבות קיבלו אז הוראות לסלק את האוכלוסיה הערבית משטחים מסויימים של הארץ כדי לכונן אזורי הגנה, כהכנה לקראת פלישת הצבאות הערביים שהסתמנה אז באופק.
השלב השלישי התחיל עם פלישה זו ב־15 במאי, ונמשך עד סוף המלחמה ב־1949. הצבאות הסדירים של מצרים, ירדן, סוריה, עיראק ולבנון פלשו לשטח של ארץ־ישראל, כשכוונתם המוצהרת היא לחסל את המדינה העברית, שהוקמה זה עתה. לעומתם עמד צבא ההגנה, שהפך ביוני רשמית לצבא־הגנה־לישראל. הלחימה הופסקה כמה פעמים על־ידי פקודות הפוגה של או"ם, שכל אחד משני הצדדים התעלם מהן כשהיה נדמה לו שחידוש הקרבות עשוי לזכותו ביתרון.
אני מאמין שבשלב זה הפך גירוש האוכלוסיה הערבית מטרה בפני עצמה בעיני בן־גוריון וממשלתו. אחרי שאו״ם נכשל בצורה כה עלובה בביצוע תוכנית החלוקה שלו בדרכי שלום, ואחרי שמדינת־ישראל קמה בכוה הנשק העברי בלבד, אפשר היה להתעלם מדעתו של או״ם. נראה היה כי אין כל סיכוי לשלום עם הערבים, לנוכח הסיגנון הקיצוני של התעמולה הערבית. במצב זה קל היה לאנשים כמו בן־גוריון להאמין, שכיבוש שטחים בלתי מאוכלסים חיוני מטעמי בטחון ורצוי למען ההומוגניות של המדינה היהודית החדשה.
איך הוגשמה מטרה זו בפועל? בשלב זה של המלחמה לא היו כמעט מעשי טבח בשני הצדדים. בדרך כלל היה די ביריית כמה מאות כדורים לתוך כפר ערבי, בשביל להבריח את תושביו, שלא השתתפו במלחמה מזה