דורות. לפי התעמולה הציונית קראו ממשלות־ערב והצבאות הערביים לערבים לעזוב את בתיהם. למרבה הצער לא הוכח דבר זה מעולם. ארסקין צ׳יילדרס, סופר רציני אף כּי פרו־ערבי, הבטיח לי, שעבר על כל השידורים הערביים שנקלטו ונרשמו על־ידי ״הבי. בי. סי.״ בלונדון באותה תקופה, ולא: מצא אף הוראה אחת, או אף רמז כלשהו, המצביע בכיוון זה. להיפך, נדמה כי ממשלות־ערב תבעו מן התושבים לבל יברחו. אני עצמי נוטה לחשוב, כי בעוד שהמנהיגים הערביים המקומיים דרשו בשלב הראשון של המלחמה מן הערבים להסתלק מבתיהם ולא להישאר מאחורי הקווים הישראליים, נקטו ממשלות־ערב עמדה אחרת בשלב השלישי של המלחמה. בצד הישראלי היה באותו זמן תהליך הפוך.
אך גם ניתוח זה מחטיא את הנקודה העיקרית. הבריחה העיקרית של הערבים לא היתה תוצאה של מדיניות מכוונת כלשהי, לא של הערבים ולא של הציונים, אלא תוצאה טבעית של המלחמה עצמה. מעטים מבינים כיום שהערבים לא ברחו מעולם מן הארץ. מה שקרה במציאות הוא, שכאשר יחידה ערבית צבאית נסוגה מכפר אחד לכפר שמאחוריו, בשעת התקפה ישראלית, נסוגה האוכלוסיה של הכפר הנטוש יחד עם הלוחמים, מחשש פן יבולע לה. הישראלים אומרים לא פעם, שהערבים פחדו, מפני שידעו מה הם היו עושים לישראלים אילו היה המצב הפוך. האמת היא שטבעי הוא לאנשים נחשלים לנטוש את בתיהם לכמה ימים בשעה שנערכת התקפה צבאית על כפרם. אם חברי הקיבוצים ובני שאר הכפרים בישראל לא עשו זאת, כי אם נשארו בבתיהם ולחמו עד הרגע האחרון שכם אל שכם יהד עם החיילים, נובע הדבר מאופיים המיוחד של כפרים אלה, בעלי התודעה ההגנתית המגובשת ובעלי הארגון המתאים. זה נבע גם מן ההרגשה שהיתה משותפת לכל הישראלים באותה מלחמה, ש״אין ברירה״, שאין לאן להיסוג, שיש לעמוד ולהילחם, יקרה אשר יקרה. ״אין ברירה״ היתה סיסמת המלחמה, דרך של מחשבה, החלטה ששלטה בלב כל יחיד במדינה החדשה, בלהט דתי, בימים המכריעים של המלחמה.
האזרחים הערביים נדחפו אחורה בהדרגה, מכפר לכפר, כמה קילומטרים מדי פעם, בהתרחקם יותר ויותר מבתיהם, אך בהאמינם תמיד שיחזרו אליהם תוך ימים או שבועות אחדים בשוך הקרבות. כשנחתמה שביתת הנשק, הם גילו פתאוֹם, שגבול בין־לאומי חוצץ בינם לבין בתיהם. הם הפכו פליטים.
רק אותם ערבים, שחיו בשטחים שנכבשו על־ידי צה״ל במערכות בזק, כשלא היה זמן לברוח (וכשצה״ל לא היה מעוניין שהפליטים יחסמו את