הכבישים בפני היחידות המתקדמות), נשארו בישראל. זה היה המצב בנצרת ובגליל העליון כולו. נוספו עליהם הערבים בשרשרת הכפרים במשולש הקטן, שנמסרו על־ידי המלך עבדאללה לישראל אחרי גמר הקרבות, לפי הסכם שביתת הנשק.
★ ★ ★
לדעתי אין טעם בנסיון להטיל את האחריות להיווצרות בעיית הפליטים על צד זה או זה. הבריחה היתה בלתי נמנעת, כשם שהמלחמה עצמה היתה בלתי נמנעת בעקבות החוקיות של מעגל הקסמים. במידה שישנה אחריות, היא רובצת על שכם שני הצדדים. פחדנות, חוסר־אחריות ואדישות גרמו למצב לא פחות מאשר הטירור, חוסר האנושיות והאלימות הגסה.
בצד הערבי לא נוסחה מטרת מלחמה חיובית כל ימי המלחמה, ולמעשה עד עצם היום הזה. נצחון הערבים ב־1948 היה ממיט על הישראלים אסון לאומי, שואה שנייה׳ אולי השמדה גופנית טוטאלית. בצד הישראלי קידמה הרוח הנחלנית של הציונות בברכה את בריחת הערבים, שהותירה אלפי בתים ומיליוני דונמים שאפשר היה להעבירם למאות אלפי העולים היהודיים אשר זרמו לארץ אחרי המלחמה. בעקבות העלייה, לא העלו הישראלים אף על דעתם את האפשרות של החזרת הפליטים.
סיבות רבות הובאו להצדקת העמדה הישראלית — משפטיות, כלכליות, פוליטיות, והשיקול העליון של בטחון המדינה. יש אמת בכל אחת מן הסיבות האלה, אך אפשר גם לסתור את כולן. הישראלי הממוצע מאמין בכנות, שהכרה בזכות הפליטים לחזור, היתה מביאה למבול הרה־שואה של ערבים חדורי־שנאה, שהיו מטביעים את המדינה בכוח מספריהם. אני עצמי מאמין, שכל הטענות נגד פתרון בעיית הפליטים, הסבירות והבלתי סבירות כאחת, אינן מהוות את הסיבה האמיתית. מתחת לכולן נחבא נימוק עיקרי, מודע או בלתי מודע: האידיאל היסודי של הציונות — מדינה יהודית הומוגנית, ״מדינה שתהיה יהודית כמו שאנגליה היא אנגלית״. כפי שאמר בשעתו חיים ויצמן, וכפי שחזר ואמר משה דיין לא מכבר.
אני וידידי דגלנו מאז מלחמת העצמאות בעקרון שיש לתת לפליטים את הזכות לבחור בחירה חופשית, באורח אישי, בין שיבה לשטח ישראל לבין קבלת פיצויים. ממשלת־ישראל הציעה לא פעם תשלום פיצויים, בלי שיבה, אך דבר זה הוא בלתי קביל בעיני הערבים. מובן שכל הצעה להחזרת פלי־