ולהביא להתנכרות של רבים שרחשו עד אז אהדה לישראל, הכריזה ממשלת־ ישראל שהיא מוכנה להתיר לפליטים החדשים לחזור. אולם היה זה תכסיס בלבד, שנועד להקהות את הביקורת. מסתבר שמעולם לא היתה כוונה להחזיר פליטים במספרים גדולים. לבסוף הורשו רק כ־10% לחזור, וגם מאלה נמנעו רבים לשוב. הערבים טענו כי הסיבה היתה נעוצה בכך, שלא ניתנו היתרי שיבה למשפחות שלמות אלא רק לזקנים, שלא רצו להשאיר מאחוריהם את בניהם מעבר לירדן.
מלחמת ששת־הימים החמירה, איפוא, את המצב בכך שיצרה מספר גדול נוסף של פליטים, וגם בכך שהעמיקה בלב הערבים את האמונה שישראל תנצל כל הזדמנות כדי לחטוף שטחים חדשים ולגרש את יושביהם. אני משוכנע בכל ליבי שהתנהגות ממשלת־ישראל במצב זה היתה קצרת רואי עד להחריד. כפי שאמר לי אחד מקציני צה״ל: ״אם יש לנו כבר מיליון ורבע ערבים בשטחים המוחזקים, מה ההבדל אם יש שם פחות במאה אלף או יותר? הדבר רק יוצר שנאה בלב הערבים שנותרו בשטחים.״ זה העניין בדיוק. אילו היתה הממשלה מוכנה או מסוגלת לתכנן אסטראטגיה של שלום, ודאי היתה נוהגת אחרת. כי אכן, המצב החדש שנוצר בעקבות מלחמת ששת־הימים פתח בפני ישראל הזדמנויות שלא היו לה קודם לכן.
יש מאות אלפי פליטים בשטחים המוחזקים. אחדים מהם, ברצועת עזה, היו במשך 20 שנה תחת כיבוש מצרי, כשהם משוללים כל זכויות אזרחיות, וכשהם חיים במחנות עלובים ברצועה שהפכה כולה מחנה ריכוז גדול. הם לא יכלו לנסוע למצרים ללא רשיון, ומעטים קיבלו רשיון כזה. צפופים בשטח זעיר, וחיים על קצבה יומית של סוכנות הסעד מטעם האו״ם, הם חיו חיים ללא תקווה, חיים של בטלה מנוונת. גורל הפליטים בגדה המערבית׳ תחת שלטון ירדן, היה טוב יותר. הם נחשבו לאזרחים ירדניים, ואחדים מהם מצאו תעסוקה. אולם בדרך כלל חיו גם הם חיי־בטלה, כשהם תלויים בסעד או״ם, וכשהם שנואים בדרך כלל על תושבי־הגדה הוותיקים. מחנות הפליטים הענקיים שלהם היוו עתודת־גיוס לאירגוני החבלה נגד ישראל.
למחרת מלחמת ששת־הימים, אחרי שצה״ל כבש את השטחים, היתה ישראל יכולה וצריכה לפתוח במיבצע אדיר ליישוב פליטים אלה. בעזרת היידע הישראלי, וההון הבין־לאומי שעמד לרשות מטרה זו, אפשר היה להקים שיכונים חדשים, ואמצעי־ייצור חדשים, חקלאיים ותעשייתיים. מיבצע כזה, שהיה מתחיל בהקמת יישובים לדוגמא בגדה המערבית, ושהיה -קשור באיחוד משפחות בישראל עצמה, היה כובש את דמיון העולם ומראה