לגמרי כי מערכות־הנשק החדשות, שיוכנסו בסופו של דבר גם במרחב, יגרמו למצב שבו תהיה השמדת ישראל מלווה בהשמדת מרכזי־האוכלוסיה, של המרחב ובהסגת המרחב כולו באלפיים שנה (ומן הסתם גם בשואה גרעינית כל־עולמית.)

לכן הסכמנו בינינו, כי עלינו להסיר מסדר־היום את האפשרות של פתרון צבאי. (אני מניה כי בן־שיחי ראה במלחמת ששת־הימים אישור לציד־ קת הנחתנו זו.)

הפתרון השני קרוב ללב הערבים. בהסתמכם על השוואה מעניינת — אך, כפי שראינו, בלתי־שלמה — של ישראל למדינות הצלבנים, נוטים הערבים להשלות את עצמם שישראל תיעלם ביום מן הימים אם אך יתעלמו הערבים מקיומה. החרם המדיני והכלכלי, הם מאמינים, יכול להימשך זמן כה רב, עד כי בסופו של דבר תמוג ישראל כחלום רע.

״חיכינו מאתיים שנה עד שנעלמה ממלכת הצלבנים,״ רגילים הערבים לומר, ״נחכה שוב מאתיים שנה עד שתיעלם מדינת־ישראל.״

שאלתי את בן־שיחי בגילוי־לב: ״האם אתם באמת רוצים לעצור את התקדמות התנועה הלאומית הערבית במאתיים שנה, תוך כדי המתנה להיעלמותנו? כל עוד אנחנו כאן, וכל עוד אין פתרון לסיכסוכנו, לא תגיעו לשום מקום בדרך להגשמת שאיפותיכם האמיתיות. הסיכסוך פותח את המרחב בפני התערבות אימפריאליסטית, המערבית והסובייטית, והופך את כולנו לכלי־מישחק בידי כוחות זרים. שום אחדות ערבית לא תושג כל עוד מנתקת ישראל עויינת את מיזרח העולם הערבי ממערבו. והכסף הדרוש לכם לתיעוש ולריפורמה, כדי ליצור חברה ערבית מודרנית ומפותחת, נאלצים אתם לבזבזו על נשק שמחירו עולה מדי שנה בשנה.

״יתר על כן,״ שאלתי, ״האם ידוע לך אפילו מקרה יחיד אחד בעת החדשה שבו נעלמה מדינה ריבונית מעל פני האדמה בגלל חרם מדיני או כלכלי 1 בעשרים השנים האחרונות התפשטה ישראל מבחינה מדינית וכלכלית בחלקים רבים של העולם, למרות החרם שלכם.״ אחרי ויכוח, הסכמנו כי פתרון זה אינו מעשי.

המשך הסטאטוס־קוו אינו מהווה, כמובן, פתרון אף להלכה. הדברים לא יסתדרו מעצמם. הזמן אינו מרפא פצעים מסוג זה, כאשר השנאה ההדדית והפחד ההדדי גוברים מדור לדור. אכן, גישה זו מסוכנת ביותר, כשלוקחים בחשבון את סיכויי חדירתו של הנשק הגרעיני למרחב הלא־רחוק. חדירה זו היא בלתי־נמנעת. כל עוד מוסיף מעגל־הקסמים לשלוט במצב, וכל עוד נאלצת ישראל להיות מוכנה להתקפה ערבית בכל עת, אין איש יכול

215