לצפות ברצינות מן ההנהגה הישראלית להימנע לאורך ימים מייצור הנשק העליון, דבר שיש בכוחה של ישראל לעשותו, לפי חוות־דעתם של מומחים זרים, תוך חודשים מעטים.
כיום אין ההנהגה הערבית, החוששת מפני התפשטות ישראלית בכוח הנשק, יכולה לסבול מצב שבו תהיה הפצצה בידי ישראל׳ ולא בידי הערבים. אם תייצר ישראל את הפצצה, אפשר להגיח כי מצרים, או לפחות סוריה, תשלם כל מחיר, ובכלל זה חלק מעצמאותה הלאומית, כדי להשיג את הפצצה מידי ברית־המועצות או סין. יש להביא בחשבון גם את האפשרויות הגלומות בברית צרפתית־ערבית. שהרי בשיא הידידות הצרפתית־ישראלית החלה ישראל מפתחת את הפוטנציאל הגרעיני שלה.
יש המאמינים, שאם תהיינה פצצות אטומיות בידי ישראל והערבים כאחד, יובטח שלום על־ידי מאזן האימה, כפי שקרה הדבר ביחסים שבין ארצות־הברית וברית־המועצות. זוהי אשלייה מסוכנת. מלחמת ששת־הימים הוכיחה שבמצב השורר במרחב, הטעון חומר נפץ, יכולה מלחמה לפרוץ בכל עת, בלי שאיש ירצה בכך. יתר על כן, בכל ארץ מרחבית יכול השלטון ליפול בידי הרפתקן קל־דעת, דבר שאינו יכול לקרות — כך יש לקוות, לפחות — בוושינגטון ובמוסקווה. הסטאטוס־קוו במרחב שלנו הוא דבר עדין מאוד מאוד.
לא רשמנו על גבי המפה שלנו פתרון אפשרי אחר שהיה זר לערבים, אך פופולארי בישראל. זהו הרעיון שהמעצמות הגדולות יאלצו את הערבים לעשות שלום — כששלום פירושו, כמובן, שלום המקובל על הישראלים, הכופה על הערבים להשלים עם המצב הקיים. לפי תקווה זו, שהשמיעו לעתים קרובות בן־גוריון ורבים ממנהיגי ישראל האחרים, יבוא יום והאמריקאיים והרוסים ייפגשו ויחליטו שכדאי לשניהם לכפות שלום במרחבנו. כל אשר עלינו לעשות הוא להמתין עד ששתי המעצמות הגדולות תיישבנה את חילוקי הדעות ביניהן ברחבי העולם.
לאחרונה התהפכו היוצרות: ממשלת ישראל פוחדת פחד־מוות מפני ״שלום כפוי״, בחששה שיאלצה להיסוג מהשטחים הכבושים. אולם גם אילו קרה כן לא היה זה מסיים את העימות הישראלי־ערבי, אלא אך משנה את נסיבותיו. ללא חיסול הסיבות הנפשיות של המלחמה, לא תתחסל המלחמה. ושום גורם זר אינו יכול לכפות שינוי נפשי.
ברחבי המרחב ממשיכה לרחף הדעה התמימה, שהסיכסוך נוצר בצורה זדונית כלשהי על־ידי האימפריאליזם הבריטי או ההתערבות האמריקאית, ושלולא כן היינו כולנו חיים באושר ובעושר עד היום הזה. זו דעה שטחית