לים להימנע לעתים ממלחמה. הוא התכוון לומר, שאחרי מלחמה כזאת חייבים בני־אדם לגשת לבניית השלום, לערוך שלום כפי שערכו מלחמה.
בספר זה חרצתי לא פעם דין אכזר על הציונים ועל הערבים, על אוולתם ועל קצר ראיתם. להלכה יכלו לנהוג אחרת ולמנוע תוך כדי כך סבלות ללא שיעור. אך תנועות הן בנות תקופתן, קרבנות אשליותיה ומיגבלותיה. לכן לא יכלו הציונים והערבים, למעשה, לנהוג אחרת מכפי שנהגו. בהביננו זאת חייבים אנחנו, בני עת מאוחרת יותר, לקבוע קו חדש. ברוח זו אני מבין את דברי קהלת:
עת ללדת ועת למות;
עת לטעת ועת לעקור נטוע;
עת להרוג ועת לרפוא;
עת לפרוץ ועת לבנות;
עת לבכות ומת לשחוק;
עת ספוד ועת רקוד;
עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים;
עת לחבוק ועת לרחק מחבק;
עת לבקש ועת לאבד;
עת לשמור ועת להשליך;
עת לקרוע ועת לתפור;
עת לחשות ועת לדבר;
עת לאהב ועת לשנוא;
עת מלחמה ועת שלום.
פרק זה של קהלת פותח בפסוק: ״לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמיים.״ העת לשלום היא עכשיו.