פרק 15
בעיצומה של מלחמת ששת־הימים התקשר העורך של עיתון גרמני במינכן בטלפון עם הכתב שלו בתל־אביב.
״האם הצבא שלנו מנצח?״ שאל העורך בדאגה.
אפיזודה קטנה זו היתה רק אחת מרבות שהעידו על הזדהותם הקיצונית של גרמנים רבים עם צה״ל, בימי המלחמה. נדמה ששום עם אחר בעולם לא חש הזדהות כה רבה.
מובן שאפשר להסביר זאת בנקל בריגשי האשם של אנשים טובים רבים בגרמניה, שזכרונות התקופה הנאצית רודפים אותם. לעיניהם עמד הסיוט של שואה חדשה, שתשמיד את ניצולי היטלר.
אולם נדמה לי שזהו רק חלק של התשובה. היה ברור כי כמה מן הגרמנים שהזדהו בהתרגשות כה רבה עם צה״ל היו מיליטריסטים גרמניים, שלא נודעו בעבר בשל שינאתם הקיצונית לתקופה הנאצית. זיקתם המוזרה לישראל הלוחמת לא היתה קשורה בפרשת הרייך השלישי.
★ ★ ★
זמן קצר אחרי מיבצע סיני, בשנת 1957, ביקרתי בעיר מולדתי, האנובר, בפעם הראשונה אחרי 24 שנים. באותם הימים התעניינתי בניסיונם של קומץ חדשנים בצבא הגרמני, שביקשו ליצור צבא עממי ודימוקראטי מסוג חדש, נסיון שהזכיר לי את הוויכוח הגדול בימי פירוק הפלמ״ח. לכן ניצלתי את ההזדמנות כדי לבקר בבית־הספר לקצינים באותה עיר, כדי להיווכח איך מתגשמים רעיונות אלה במציאות.
בשעת ארוחת־הצהריים בחדר־האוכל של הקצינים, פנה אלי קצין־ההסברה, רב־חובל של חיל־הים הגרמני, ושאל אותי אם רבים סרבני המלחמה בישראל. עניתי לו שעד כמה שידוע לי יש תריסר או שניים.
רב־החובל קפץ ממקומו בהתרגשות ורשם את הדברים בפינקסו. ״עלי לספר זאת לחניכים שלי!״ הוא קרא, ״אנחנו, הגרמנים, צריכים ללמוד מן הישראלים איך להתייחס לצבא שלנו!״