נו נו, אמרתי לעצמי, הגיעו ימים טובים, אם קצין פרוסי סבור כי מדינת היהודים היא שצריכה לשמש לבני־עמו הסרבניים דוגמה בטיפוח המיליטריזם.
כעבור כמה ימים דיברתי עם פרוסי קשיש אחר, מאחורי הקלעים של תיאטרון ברטולט ברכט בברלין המזרחית. בן שיחי, שחקן ידוע, היה קצין־לשעבר בוורמאכט. הוא היה מעוניין מאד בישראל ושאל הרבה שאלות. שם שמעתי, בפעם הראשונה, את המילים: ״אתם הפרוסים של המזרח־ התיכון! הצבא שלכם, הכפרים הצבאיים שלכם, שירות־העבודה שלכם — זה הכל פרוסי מובהק!״ הוא התכוון, כמובן, למשקי־הספר ולנח״ל, אך הוא השתמש במושגים המושרשים עמוק בהסטוריה הגרמנית.
רגיל אתה לשמוע בגרמניה פסוקים כגון: ״דיין הוא רומל שני!״ ולא מכבר הופיעו שני שועלי־המדבר ברשימה של מצביאים, בסקר דעת־קהל שבא לברר מי הם, בעיני הגרמנים, גדולי המצביאים בימינו.
ההשוואה בין ישראל ופרוסיה — יש בה עניין מכמה בחינות, הן בשל קווי־דמיון מסויימים, הן בשל ההבדלים העצומים. אם מוסיפים להשוואה זו את ספרטה, יש בכך עניין כפול.
★ ★ ★
איך היתה ספרטה לפרוסיה של ימי קדם (אם אפשר לאמר כך)?
הגדולה והטרגדיה של ספרטה היו נעוצות במיבצע של התנחלות, בתום מלחמה של סיפוח.
במאה השמינית לפני הספירה, כאשר חלמו נביאי ישראל על אחרית ימים, עת יגור זאב עם כבש, עמדו עמי יוון בפני אתגר גורלי. הם סבלו ממחסור חמור בקרקע ומהתפוצצות של אוכלוסיה. רוב בני ספרטה עלו על דרך אחרת. הם תקפו עם שכן, בני מסניה, שהיו יוונים כמוהם, ולקחו לעצמם את אדמתם.
מלחמת הכיבוש הראשונה ארכה 16 שנה, ונסתיימה בניצחון ספרטה. אך השליטה בשטחים המוחזקים היתה הרבה יותר קשה מאשר כיבושם. בני מסניה התמרדו, והמלחמה השניה, שארכה 30 שנה, היתה הרבה יותר אכזרית. היא שינתה את אופייה של ספרטה. מאז ועד תום ההסטוריה שלה, התרכזו חיי ספרטה סביב משימה מרכזית אחת: לשעבד את תושבי השטחים המוחזקים ולכבוש שטחים חדשים.
בכל התקופה הזאת הקדישו הספרטאים את חייהם למלחמה. הם הקימו