חברה לדוגמה, דימוקראטית ושוויונית במהותה, שנתנה השראה לפילוסופים כמו אפלטון (ולא במיקרה הפך זה לפילוסוף החביב ביותר על דוד בן־ גוריון). חברה זו לא העריכה ייחום של לידה או אושר חומרי, אלא אך ורק את הצטיינות האדם בשרות המדינה.
תינוקות חלשים הופקרו לגורלם. אומץ־הלב, המשמעת, ההקרבה העצמית, ההסתפקות במועט — אלה היו המידות הטובות של איש־ספרטה. כל השאר דוכא ללא רחם. היצירה האמנותית נפסקה. צעירים הצטרפו למשטרה חשאית, תחת להצטרף למקהלות.
חברה זו נשאה בחובה את זרע פורענותה. השחיתות וההתנוונות פשטו בה. התכונות הצבאיות לא יכלו להחזיק מעמד לאורך ימים, במצב שבו שיעבד וניצל עם שליט את תושבי השטחים הכבושים.
באותה תקופה פרחה התרבות של אתונה. זו לא ריכזה את מירצה הלאומי במיבצעי מלחמה ושיעבוד. בניה גיוונו את כשרונותיהם, הצטיינו באמנות ובספרות, במיסחר ובספנות, בחקלאות ובתעשיה. בשעה שספרטה לקתה במום נפשי, היתה אתונה, כמו ירושלים, למרכז של תרבות, מבלי לזנוח את צורכי בטחונה.
אריסטו חשב על גורלה של ספרטה כאשר כתב:
״אל להם לעמים להתאמן באמנות המלחמה, במגמה לשעבד את שכניהם, שאינם ראויים לשיעבוד... מישטר חברתי צריך לעצב את מוסדותיו הצבאיים, כמו שאר מוסדותיו, לצורכי ימי־שלום, כשהחייל הוא מחוץ לתפקיד. הנחה זו הוכחה על־ידי הנסיון. מדינות צבאיות עלולות להחזיק מעמד רק כל עוד הן שרויות במלחמה, והן שקעו עם גמר מלאכת הכיבוש...״
האם יש דמיון כלשהו בין ספרטה לישראל? יש הבדל יסודי ביניהן: ספרטה יצאה בהכרה מלאה למלחמת־כיבוש, בעוד שמלחמתנו שלנו, שנסתיימה בכיבוש שטחים מיושבים נרחבים, החלה בלי ספק כמלחמת־מגן. אולם עתה עומדת בפני ישראל הברירה ההיסטורית: להחזיק בשטחים ולהתנחל בהם, דבר שיהפוך אותה לספרטה חדשה — או למצוא פתרון אחר.
התכונות הספרטאיות כבר חודרות להכרתנו. הדבר הנורא ביותר שיכול היה לקרות לבן העם השליט בספרטה היה אי־קבלתו לשירות צבאי. זה נכון כיום גם בישראל. הכרתי צעירים שיצאו מדעתם כאשר קרה להם הדבר. בוודאי יש משהו ספרטאי בחייו של משק־ספר, וגם בגיוס נשים לצה״ל. כאשר קוראים על סדרי החיים בספרטה, בה שירת כל גבר בצבא עד גיל 60, נזכרים בהכרח בשיטת המילואים שלנו. וכאשר עסקנים יש־