ראליים מכריזים כיום שחובה לאומית היא להוליד ילדים רבים יותר, כדי לעמוד נגד שיעור הילודה של אוכלוסיית השטחים המוחזקים, מצלצלים הדברים כפארודיה על נאומי המדינאים של ליקורגוס.
ישראל רחוקה כיום מלהיות ספרטה. אך היא רחוקה עוד יותר מדמותה של ירושלים, כפי שהיתה בימים בהם הטביעה ספרטה את חותמה על ההיסטוריה. הדוגמה של ספרטה צריכה לשמש אזהרה לכל ישראלי, הדוגל בסיפוח השטחים לישראל. כי סיפוח כזה, מוצהר או בלתי־מוצהר, יעלה אותנו על דרך שאין ממנה חזרה. הוא יגזור על ישראל לחיות חיי ספרטה עברית — מושג שהיה פעם תרתי דסתרי, אך החדל מלהיות כזה.
★ ★ ★
ההשוואה בין ישראל לפרוסיה מעלה מחשבות מאלפות עוד יותר.
מעטים מעלים על דעתם כי פרוסיה נולדה בארץ־ישראל — ודווקא בתקופת הצלבנים, תקופה שגם היא מאפשרת השוואות מעניינות לישראל החדשה, כפי שראינו בפרק קודם.
״מיסדר האבירים הטבטוניים״ נוסד בעכו בשנת 1198, כחיקוי לשני המיסדרים הצבאיים הוותיקים יותר של ממלכת ירושלים: מיסדר אבירי ההוספיטל ומיסדר אבירי הטמפל.
בין משקי הגליל המערבי, המגינים כיום על הגבול הצפוני של המדינה, עומדת חורבת מוטפור, שהגרמנים קראו לה שטרקנברג, ושמילאה את אותו התפקיד בימי הצלבנים. מצודה זו היתה אהד המרכזים של האבירים הגרמניים.
כשאחרוני הצלבנים הושלכו לים מן הרציף של עכו, היו ביניהם חברי המיסדר הטבטוני. כמה עשרות שנים לפני כן פתחו האבירים הטבטוניים במיבצע היסטורי אחר, שתוכנן על־ידי מפקדם הגדול, הרמן פון־זלצה, שמקום מושבו היה בעכו. בעידוד הקיסר הגרמני והאפיפיור, שכינה אותם בשם ״המכבים החדשים״, הם יצאו לכבוש את ארץ הפרוסים, הידועה בימינו בשם ״פרוסיה המזרחית״ (ושסופחה אחרי מלחמת־העולם השניה לברית־המועצות).
יש הבדל עצום בין הכיבוש הצבאי של פרוסיה ובין ההדירה הציונית לארץ־ישראל, שהתחילה בדרכי־שלום. אך ההתנהלות עצמה דומה במידה רבה בשני המיקרים. כשם שהוקמו הקיבוצים המבוצרים בלב האזורים הערביים, כך הוקמו מצודות האבירים הטבטוניים בלב האוכלוסייה הלא־