על הנפש היהודית ובין החותם שהטביעה מלחמת־שלושים־השנה על הנפש הגרמנית. כאשר נסתיימה מלחמה נוראה זו, נותרו רק ארבעה מיליון גרמנים מבין שנים־עשר המיליונים שחיו בראשית המלחמה. הארץ נחרבה כמעט כליל, הפוטנציאל הלאומי נפגע באופן מכריע. למראה השואה נדרו הציונים שלעולם לא תהיה שואה שניה. נדר דומה בוודאי נדר בלבו הנסיך של בראנדנבורג, הידוע בהיסטוריה הגרמנית בשם ״הקורפירסט הגדול״, כאשר ניגש לייסד את המדינה הפרוסית החדשה.
פרוסיה — ואכן, כל גרמניה — היתה מוקפת אוייבים פוטנציאליים, אשר ששו ללחום את מלחמותיהם על אדמת גרמניה ולגזול חלקים ממנה. שום מיכשול טבעי לא הגן על פרוסיה בפני פולש — לא מידבר, לא הרים שגיאים ולא אוקיינוס. היה עליה ליצור מחסום מלאכותי: צבא־קבע, שנתמך על־ידי העם כולו, צבא שהיה מסוגל לערוך פשיטות ולערוך מלחמות־מנע כדי לקדם פני אוייב.
במצב זה התגבש האידיאל הפרוסי של המדינה הכל־יכולה, בה שולטת הפקידות הממלכתית, ושבה מהווה הצבא תחליף לאלוהים. אידיאל זה התגלם בדמותו של המלך פרידריך הגדול, שהגדיר את עצמו כ"משרת הראשון של המדינה״. אידיאל זה הושמע בפי פילוסופים כמו הגל, התנגן בשיריהם של גדולי המשוררים. אך זמן רב לפני שהתנוון והפך מיליטריזם הרסני, הוא היה כורח חיים. היתה ממשות לסיסמה ״החייל הוא האיש הטוב ביותר במדינה״, מפני שאיש לא היה יכול להתקיים בארץ ללא נכונותו המתמדת של החייל למסור את נפשו על מזבח הגנתה.
כל זה נכון, וביתר שאת, בישראל של היום. אנו מוקפים אוייבים חמושים, המכריזים על כוונתם לחסל את מדינתנו. שום מחסום טיבעי של ממש אינו מגן על הגבולות הישנים של ישראל. ישראל אוהבת את צה״ל, וקציניו נחשבים לטובים שבאנשי המדינה, מפני שברור לכל כי ישראל לא יכלה להתקיים אף יום אחד בלעדיהם. לפגי כמה שנים התנגד פרופסור הומניסטי למודעת־הגיוס של חיל־האוויר, שהכריזה ״הטובים לטייס״. אולם ביום ה־5 ביוני 1967 הציל קומץ של טייסים את חייה של מדינת־ישראל.
אופייני הדמיון בין המאורעות שהובילו למלחמת־העולם הראשונה לבין אלה שקדמו למלחמת־ששת־הימים. כל המחשבה הצבאית הגרמנית בראשית המאה היתה מבוססת על תוכניתו של הרמטכ״ל הגרמני, הגנראל שליפן, שקבע כי בבוא היום על גרמניה להשמיד את הצבא הצרפתי במערב, לפני שיספיקו הרוסים לגייס את צבאם העצום במזרח. לכן, כאשר נתן הצאר הרוסי את פקודת־הגיוס, בקי מחשבה יתרה, היה הצבא הגרמני מוכרח