דיין באוגוסט 1968, בהופיעו בטלוויזיה הבריטית, כאשר נשאל ״מה יחסו למלחמה ?״
אמר דיין: ״זהו הדבר המרגש והמרשים ביותר בחיים. זוהי הוויה נוראה ודרמאטית, אך מרשימה מאוד, יותר מכל דבר אחר בעולם. זהו דבר איום ונורא, אך הוא מאפשר להבליט תכונות נפלאות ביותר, כמו גבורה, הקרבה עצמית או חירוף־נפש להצלת הזולת.״
כאשר נשאל דיין אם הוא חש שהמלחמה משפיעה עליו כסם, הוא השיב בחיוך: ״מעולם לא טעמתי סם, ואפילו אינני שותה... המלחמה היא שיא ההתרגשות. אחרי הקרב אתה זוכר את המלחמה כמאורע המרגש ביותר בחיים. כמו, למשל, כשאתה זוחל לעבר טנק של האוייב, ואתה יודע באותם רגעים שהברירה היא: אתה או הוא.״
זוהי גישתו של נער בגיל ההתבגרות, אך היא עדיין רחוקה מאוד מהאידיאולוגיה של מולטקה.
אינני חושש מפני מיליטריזם שיטחי מסוג זה, אלא מפני תהליכים עמוקים יותר. אנו נתונים במלחמה מזה 90 שנה, ושום סוף אינו נראה באופק. בכל הזמן הזה לא ידענו אף יום אחד של שלום בארץ זו. המלחמה היא מציאות, ותמיד היתה מציאות בחיינו. מכיוון שמעולם לא ראינו שלום, הפך השלום אוטופיה, שרוב הישראלים אינם יכולים אף להעלותה בדמיונם, ולא כל שכן לתארה לעצמם במושגים מעשיים.
עובדה זו מעצבת את אופייה של ישראל יותר מכל אחרת. מאז מלחמת ששת־הימים זוהי עובדת־היסוד של חיינו.
★ ★ ★
ייתכן כי צה״ל הוא הצבא הטוב מסוגו בעולם. לא זו בלבד שהוא עולה מכל הבחינות, מלבד החימוש, על כל צבאות ערב, אלא שהוא עולה ביעילותו, כמעט ללא השוואה, גם על כל מוסד ישראלי אחר.
כשהישראלים מעריצים את אלופי צה״ל, אין זה בגלל מדיהם (שאינם פחות מרושלים ממדי חייליהם), אלא משום שהם גברים יעילים, מיקצועיים, מפוכחים, שאינם עוסקים בהתפארות־סתם ובהפגנות־סרק. הם רציונאליים בגישתם לבעיות, וחסכוניים בחיי חייליהם. מקובל לומר שבעוד שקצינים אחרים נותנים את הפקודה ״קדימה!״, הקצין הישראלי מפקד: ״אחרי!״ תופעה זו היא שגרמה לשיעור האבידות חסר־התקדים בקרב קציני צה״ל.
כל זה הוא תוצאה של כורח חיים. לפני שלושים או ארבעים שנה, בשיא תנועת ההתנחלות, היה זה הקיבוץ שעמד במרכז החיים הלאומיים, ושעורר