בשעות הערב של השניים בנובמבר, 1965, חזרתי לתל-אביב, אחרי סיור מפרך בקלפיות בדרום, מאשדוד עד באר-שבע.
ידעתי שבעוד שעה-שעתיים תיפתחנה הקלפיות ויתחיל מניין הקולות בכל רחבי הארץ.
בטרם יעלה השחר, ייוודע מה עלה בגורל המיבצע המדיני הגדול, בו התחלנו שלושה חודשים לפני כן.
מיבצע בו הנחנו על כף המאזניים את כל עברנו, וגם את כל עתידנו. מיבצע שתוצאתו עמדה לקבוע אם עמל של 15 שנה נשא פרי, או אם היה לשווא. מיבצע שכשלונו היה סותם את הגולל על כל תקווה להשפיע מצדנו, ביום מן הימים, על עתיד המדינה.
ההכרעה עמדה להשפיע לא רק על עתידנו האישי. מיבצע-הבחירות של רשימת הכוח החדש היה הנסיון הרציני הראשון מאז קום המדינה להחדיר לכנסת כוח מדיני שאינו שייך למישטר הישן. יותר מכן: הנסיון הראשון מזה ארבעים שנה להקים, ביישוב או במדינה, כוח מדיני אותנטי חדש. אילו ניכשל נסיון זה, יתכן כי האכזבה היתה קוברת תחתיה כל סיכוי שיקום אי-פעם כוח חדש אחר, יהיה אשר יהיה, בדור הזה.
וגרוע מכל: כשלוננו בבחירות היה מתפרש, בארץ ובעולם, ככשלון כל הרעיונות שאותם חרטנו על דגלנו: השלום הישראלי-ערבי, השוזיון בץ אזרחי ישראל, השיחרור מעול המנגנון והכפייה הדתית.
כל זה חלף בראשי כאשר נסעתי ברחובות יפו המוארת, וראיתי את התכונה האחרונה ליד הקלפיות, לפני סגירתם.
מה הרגשתי, באותם רגעים?
היו לי סיבות רבות לחוש בדכאון. ראיתי באותו יום את עוצמתו האדירה של המנגנון, כפי שלא ראיתיו מימי. ידעתי כי במערכת-הבחירות הוציא המערך לבדו למעלה ממאה מיליון לירות, וכי המפלגות האחרות ביזבזו, ביחד, סכום דומה. אולם אלד. הם מיספרים מופשטים. ואילו באותו יום ראיתי מה משמעותם המוחשית.
ראיתי את צי המכוניות באשדוד - עשרות רבות של מוניות, אוטובוסים ומשאיות, שהובילו אל הקלפי המוני-המונים של בוחרים, צאן-בחירות חסר-אונים וחסר-הכרה. ראיתי את קבלני-הקולות, שמכרו לכל המרבה במחיר חמולות שלמות, על הישישים שלא יכלו ללכת ועל הנשים שלא ידעו קרוא וכתוב. ראיתי בבאר-שבע את מבול המודעות היקרות, את מאות הנערים מחלקי-הפתקים. ראיתי כי הקיבוצים ריקים, כשאלפי חבריהם מגוייסים, יחד עם הרכב, למען מפלגותיהם בערים. שאלתי את עצמי: מי יעמוד נגד כל אלה ? איך אפשר היה אף לקוות שננצח, אחרי הוצאת 41 אלף לירות עלובות בכל מערכת הבחירות ?
אך היתה לי גם סיבה לחוש בהתרוממות-הרוח. ראיתי בכל מקום את קומץ המתנדבים שנשאו בעול מיבצענו. שנים-שלושה בחורים בדירה פרטית של אחד מהם, באשדוד. חצי תריסר גברים ברווקיה קטנה בבאר-שבע. אנשים ונשים, כמעט כולם צעירים וצעירות, שלא הכרתי אותם, שבאו מכל העברים ומצאו זה את זה. הם שפעו חדוות-מאבק, שמחה פשוטה, על כך שאחרי שנים ארוכות של חוסר-מעש מצאו עתה משהר שיכלו להזדהות עמו, לפעול למענו.