באותו בוקר נתבקשתי לקחת עמי לאשדוד את אחד מאלף המתנדבים שהשכימו להופיע במטות-הבחירות שלנו. האיש הוצב כמשקיף מטעם רשימתנו באחת מקלפיות עיר-הנמל הדרומית, כתגבורת לקומץ-הפעילים המקומי. תוך כדי נסיעה עמדתי על טיבו, והדבר חימם את לבי במשך כל היום. היה זה בעל-מלאכה בגיל העמידה, עולה מפולין אך ותיק בארץ, שהתגייס לראשונה באותו יום, באופן ספונטאני, כשהוא נענה למודעה שקרא בעתון.
הוא לא הספיק להודיע לאשתו על יציאתו מן העיר. עד אחרי חצות נשאר מבודד בקלפי שלו, מול שנאתם או זילזולם של חברי ועדת-הקלפי העויינת. אם אבל בכלל, אכל מן הכריכים של המערך או של גח״ל. דאיש אינו יודע איך הגיע בלילה הביתה.
כל התמונות האלה חלפו בראשי. אך לא הייתי מדוכא, אף לא מרומם. ידעתי שעשינו מה שיכולנו, שגם שגיאותינו היו מחוייבות המציאות, וכי מעתה ועד לשעה שייוודעו התוצאות לא נותר אלא לחכות.
הרגשתי מעל לכל, עייפות נוראה. מיום היפתח המיבצע ועד לאותו רגע, במשך שלושה חודשים רצופים, לא ידע איש מאיתנו יום של מנוחה. ישנתי שלוש-ארבע שעות בלילה, כשצילצול הטלפון של עתונאי מעורר אותי בבוקר, לקראת יום של נסיעות ונאומים, ישיבות ופגישות, החלטות בשבועון ובמטה-הבהירות, משברים ואסיפות, קריאות-עידוד ובשורות-איוב, כתיבת מאמרים וחיבור קומוניקאטים, הפגנות ושיירות. בחודשים אלה ירד מישקלי בתריסר קילוגראמים, ויתכן כי כולנו היינו מתמוטטים, אילו נמשך המיבצע שבועיים נוספים.
באותו ערב, כשחזרתי סוף-סוף למישרד המערכת, מוכן להודעות הטלפוניות על תוצאות הקלפיות הראשונות, היתה הרגשתי העיקרית: ברוך השם, זה נגמר. עוד מעט נדע אם צעדנו את הצעד הראשון במיבצע היסטורי, או שנחלנו מפלה מוחצת וסופית.
הטלפון צילצל. מטה-הבחירות העביר לי את הדו״חות של המשקיפים הראשונים: מניין הקולות בחמש קלפיות. קלפי אחת, בשכונה ליד נהריה, נראתה לי כאופיינית. השגנו בה חמשה מתוך כמאה קולות.
ידעתי שזהו הניצחון.
כעבור כמה שעות, כאשר ״קול ישראל״ קבע בוודאות את נצחוננו, שאל אותי אחד המראיינים שצבאו על משרדנו: ,,מתי/ בעצם, החלטת ללכת לבחירות?״
השבתי לו תשובה סתמית, כי התשובה האמיתית אינה ניתנת להגדרה בנקל. מי יכול לקבוע את שעת הלידה המדוייקת של החלטה מעין זו, המתגבשת במשך שנים רבות ?
מתי החלטתי?
אולי בהיותי נער בן 14, כאשר הצטרפתי לארגון הצבאי הלאומי והחלטתי כי בדורנו - הדור שראה את הנאציזם ואת הסטאליניזם - אין יעוד נעלה יותר לאדם מאשר להיכנס לזירה הפוליטית ולהשתתף בעיצוב פני עמו ועולמו.
אולי כעבור שלוש שנים, כאשר פרשתי מן האירגון, כשאני חש, במעורפל, כי יש פער הרה-אסון בין האמונות הישנות, השולטות בכיפה, ובין המציאות המשתנה במהירות.
אולי בשנת 1946, כאשר הקמתי בפעם הראשונה קבוצה פוליטית עצמאית - שזכתה לכינוי ,,קבוצת במאבק״, על שם כתב-עת שהתחלנו בהוצאתו.
ואולי בסתיו 1947, ערב המלחמה, כאשר פירסמתי, בשם אותה קבוצה, את החוברת ״מלחמה או שלום במרחב השמי״, בה ניסחתי לראשונה את רעיון האיחוד השמי וההשתלבות במרחב, תוך חיוב התנועה הלאומית הערבית וקריאה לשיתוף-פעולה בינת ובין התנועה הלאומית העברית.
מכל התשובות האפשריות, הנכונה ביותר היא זו:
ההחלטה נולדה בשוחה, ליד גדר של שיחי-צבר, בכפר הערבי סואפיר, בעת דפצצה של ״ספיטפיירים״ מצריים, ביולי 1948. שלום כהן ואני, שנפגשנו בפלוגת ״שועלי שמשון״, גילגלנו שיחה. השווינו את דעותינו