על וזמדינה החדשה, שנולדה זה עתה, על הנעשה בתל-אביב, על הרוחות הנושבות אלינו מן העורף, על התקוות והאכזבות של חברינו בחטיבות הלוחמות, על עתיד המדינה.
בלי משים, בעודנו עוקבים בעינינו אחר המטוסים המצריים, ר,זונקים לקראתנו מפעם לפעם, גילינו כי יש זהות עמוקה בדעותינו. גילינו בקרבנו גם רצון גובר והולך לפעול. כחברים ביחידת-קומנדו, בעלת רוח מיוחדת מאד, אולי ראינו את הדברים בצורה חדה יותר מאחרים - וגם בצורה אקטיבית יותר.
החלטה משותפת זו התחזקה ככל שנמשכה המלחמה - כשהשתתפנו יחד בעשרות פעולות, כשעברנו יחד מן ה״שועלים' אל קורם המם-כפים, כאשר הגענו יחד לפלוגת עולים חדשים מצפון-אפריקה וקיבלנו שתי כיתות שכנות, כאשר שוחחתי ארוכות עם שלום כהן שבא לבקרני בבית-החולים אחרי שנפצעתי.
היה ברור לנו שבבוא היום, לאחר שנשתחרר שנינו מן הצבא, נפתח בפעולה פוליטית לשינוי פני המדינה. נותר רק להשיב על השאלה: איך?
השאלה נעשתה אקטואלית באביב 1950, כאשר פשט שלום כהן את מדיו. אני עצמי שוחררתי כמה חודשים לפני כן, בעקבות פציעתי, והתחלתי עובד במערכת ״הארץ״ ככותב מאמרים ראשיים וכתבות מיוחדות.
ידענו שאנו רוצים לשנות את פני המדינה, להביא לחיסולו של המישטר הקיים - על השקפותיו היסודיות ועל כוחותיו הפוליטיים - ולסייע ללידתו של מישטר חדש. גם ידענו מה הם עיקרי המשטר החדש שרצינו בו: מדיניות פעילה להשתלבות ישראל במרחב, אי-הזדהות עם הגושים העולמיים, כינון מישטר הומאניסטי של צדק סוציאלי, הפרדת הדת מן המדינה, שוויון בין עמי הרוב והמיעוט, חיסול הפער בין העדות. שאלנו את עצמנו: מה אנחנו יכולים לעשות?
למעשה עמדו לנגד עינינו שתי אפשרויות: להקים תנועה פוליטית, או לייסד בטאון פוליטי. בדקנו את האפשרות הראשונה בדיעה צלולה, מכל צדדיה. אילו החלטנו בחיוב, בוזדאי היתר, רשימת שי״ן מופיעה כבר בבחירות לכנסת השניה, ב-1951. אולם פסלנו אפשרות זו.
מדוע ? היה ברור לנו כי התנאים אינם כשרים לכך. המדינה היתה עדיין שיכורת נצחונה. העלייה ההמונית הציפה את הארץ. הדגל הישראלי על התורן, מראה הצבא הישראלי הצועד במיצעד, תמונה של ביקור שגריר זר אצל נשיא המדינה - העלו דמעות של התרגשות בלב רבים, שזכר מוראות השואה עוד היה טרי בלבם. ביקורת על סדרי השלטון, ולוא גם עדינה, נשמעה באוזני רבים כדברי כפירה טמאה. דיעותינו היו נחלת מיעוט זעיר, ואיש לא היה מוכן בלבו להקמת מפלגה חדשה.
נשארה האפשרות השניה, זו של הקמת עתון. גם היא היתה קשה כקריעת ים-סוף, אך היא היתה בגדר הסבירות.
ניגשנו לבעייה כפי שלמדנו בצבא לגשת לבעיות: גישה עניינית, מפוכחת, המנתחת את הנתונים ומסיקה מסקנות על פיהם.
לרשותנו עמדו כשבעת אלפים ל״י. חלק מן הכסף בא מהכנסות ספרי הראשון, ״בשדות פלשת 1948״, שתפוצתו רבת-הרבבות היתה בלתי-צפוייד״ משרד-הבטחון העניק לנו כמה מאות לירות נוספות, כהלוואותשיקום. מכרים וידידים גייסו סכומים נוxפים.
רק לי היה נסיון עתונאי כלשהו. לשלום כהן, ולשאר החברים שהצטרפו אלינו, חסר נסיון כזר, לגמרי. אולם זה לא הטריד אותנו. מעולם - לא אז ולא לאחר מכן - לא ראינו בעתונאות מקצוע בפני עצמו. ראינו בו מכשיר - מכשיר שאפשר ללמוד אותו, להשתלט עליו, ולהפעילו בדרכים בלתי-שיגרתיות. ראינו את עצמנו - כפי שאמרנו לא פעם - כ״קומנדו עתונאי״, ״קומנדו״ למען מטרות מסויימות, הפועל במיקרה באמצעות עתון, והיכול לפעול מחר באמצעים אחרים ונוספים. אם עתון - איזה סוג של עתון? לא רצינו לייסד במה אינטלקטואלית, שתגיע לכמה מאות אניני-טעם.