פעולה חשאית מצד השלטונות, צירפתי פרק רעיוני. הוא הכיל את עיקרי הדיעות ששימשו בסים למישנת ״העולם הזה״, כפי שהתגבשו עד 1950.
מאז שימש ״העולם הזה״ כסדנה מחשבתית, שלא היתה כדוגמתה בארץ. הוא לא גיבב מחשבות מופשטות, אלא יישם את רעיונותיו למאורעות החולפים - וזיקק מתוך המאורעות השוטפים את הלקחים שהעמיקו את רעיונותיו.
השבועון המסויים קידם בברכה את המהפכה המצרית של 1952, וניבא מראש את עלייתו לשלטון של גמאל עבד-אל-נאצר. הוא קרא לממשלת ישראל ב-1954, לעזור לגירוש הבריטים מאזור תעלת-סואץ, לתמוך במלחמות-השיחרור של תוניסיה, מארוקו ואלג׳יריה. הוא התנגד להתחברות עם הצרפתים והבריטים, שהגיעה לשיאה במיבצע-סיני. הוא גיבש כמה פעמים תוכניות מפורטות להענקת זכות-הברירה לפליטים, כחלק
ממיבצע-שלום מחושב ואדיר-ממדים.
אותה שעה חשף השבועון פרשות-שחיתות בממדים גדלים והולכים, ותוך כדי כך הגיע לכלל הבנה מעמיקה יותר ויותר של מהות המישטר הקיים בארץ, בניין כלכלתו וריכוזי-כוחותיו הנסתרים. הוא חקר את מהות מפלגותיו, שאינן דומות לשום מפלגות בעולם. הוא עמד בשורה הראשונה של המלחמה בכפייה הדתית אך לא הסתפק בכך, אלא גיבש את הכלים המחשבתיים להפרדה מוחלטת בין הדת והמדינה.
הוא עקב אחרי התהליכים בקרב הציבור הערבי בישראל, חישל את קשריו עם בעלי הרצון הטוב בציבור העברי, עמד בראש המלחמה במימשל הצבאי. מקייץ 1956 והלאה ערך מלחמה-עד-חורמה, ללא הפסקה של שבוע, בקבוצת ״נערי-החצר״ של דויד בן-גוריון, מלחמה שתרמה תרומה מכרעת לסילוקם מן השלטון ב-1963,
כל אלה היו מעשים פוליטיים. תוך נסיונות בלתי-נלאים, גובשו לא רק האמיתות עצמן, אלא גם הדרכים להסברתן הנכונה והיעילה בקרב ההמונים. כל זה גובש בעמל של שנים - ובבוא המועד זה היה מוכן, כהשקעת-יסוד וכהון חוזר, לפעולת סיעתנו בכנסת.
במרוצת הזמן קמו בארץ קבוצות רעיוניות שונות, רובן בהשתתפותנו הפעילה. כולן ינקו מעבודתנו
המחשבתית, ואחדות מהן הרחיבו אותה לכאן או לכאן. אולם כמעט כולן התפתו לנדוד במרחבי המופשט, איבדו במהרה את הקשר עם ההמונים. השבועון המסויים, לעומתם, נאלץ להתמודד מדי שבוע עם המאורעות, לקבוע עמדות בשטחים רבים, לגבש פתרונות מעשיים ולתרגמם ללשון ההמונים. לכן הוא היה ונשאר הגוף היחיד, מחוץ למישטר, שהיה אמון על מחשבה פוליטית מעשית, על האסטראטגיה והטאקטיקה של המהפכה הרעיונית - זמן רב לפני שהוא עמד במיבחן הפולטי המעשי.
כך הוכשר התנאי הראשון לזינוק לזירה המדינית: גיבושה של הגישה החדשה לבעיות המדינה. הכשרת התנאי השני - הסברת הגישה בקרב ההמונים - היתה חלק בלתי-נפרד מעצם קיום העתון. אך הצלחתנו בהכשרת התנאי השלישי היתה בבחינת נעלם גדול.
למעלה ממאה אלף איש, ובכללם כמעט כל האינטליגנציה הצעירה בארץ, קוראת מדי שבוע את השבועון המסויים. רבים מהם אינם מקבלים את רעיונותינו. אחרים מתייחסים אליהם כאל חומר-קריאה בלבד. אך היו שגילו בלבם, במשך הזמן, קירבה עמוקה לתוכן הרעיונות, ולמוסר הגלום בהם. מכיוון שהחלו מאמצים לעצמם את הגדרות העתון וסיסמותיו, החלו חושבים במושגים זהים. כך נוצר ציבור מגובש - ציבור שחבריו לא הכירו איש את רעהו, לא היו מאורגנים בכל מסגרת שהיא, ונפגשו רק פעם בשבוע, באקראי, ליד הקיוסק, בעת קניית הגליון.
ידענו שישנו ציבור כזה. פה ושם, בעת הופעות בעל-פה, נתקלנו באוהדים שגילו יחס שחרג מן המקובל בין עתון וקוראיו. בעת המיבחנים הגדולים - הפצצות והמאסרים - הגיע אלינו זרם של מכתבי-אהדה שגילו מעמקים בלתי-צפויים של הזדהות עם העתון וחרדה לגורלו. אך לא ידענו מהו היקף האהדה הזאת, ומה טיבה.
כזה היה המצב כאשר התקרב הקייץ של 1965 - הקייץ שהפך גורלי לגבינו.