שנתיים לפני הבחירות הוזמנתי לוועידה הים-תיכונית בפירנצה, שדנה בבעיות ישראל-ערב. כמו בפעמים הקודמות, באה ההזמנה למרות ששגרירות ישראל התנגדה לה רשמית, במכתב שכלל השמצות אישיות חמורות. משזה לא הועיל, שיגרה הממשלה, ברגע האחרון, את חבר-הכנסת דויד הכהן למעידה, כמישקל נגדי.
בוועידה השתתפתי, יחד עם כל הנציגים הערביים, הצרפתיים והאיטלקיים, ביצירת מצע משותף, שהכיר בעקרון השתלבות ישראל במרחב. דויד הכהן ומלוויו, שהתנגדו למצע זה בחריפות, נשארו במיעוט מבודד.
בשיא הוויכוח המר, קפץ אז הכהן ממקומו וקרא לעבר המשתתפים הערביים: ״אני רוצה שתדעו כי מר אבנרי אינו מייצג אפילו חלקיק של חלקיק של הציבור הישראלי!״
אותו פסוק נשאר חרוט בלבי. משך שנה וחצי התגבשה בלבי ההכרה שיש צורך להוכיח לידידינו בעולם, במרחב הערבי ובארץ עצמה, כי דיעותינו הן נחלת ציבור העולה על ״חלקיק של חלקיק״. (אחרי הבחירות, כשגיליתי להכהן מה היתה תוצאת דבריו, נדהם לא מעט.)
הכרה זו התעמקה בראשית הקיץ של 1965, כששהיתי ימים אחדים בפאריס, לשם שיחות עם ידידים ערביים ומומחים צרפתיים לענייני המרחב. שוב ושוב נתקלתי בבעייה: איך להוכיח לבעלי הרצון הטוב מעבר לגבול ני מחנה-השלום בישראל אינו מורכב מכמה הוגי-דיעות תלושים, אלא שהוא מהווה כוח פוליטי ממשי, העשוי לגדול במהירות אם שוחרי-שלום רבים יותר ילכו בדרכו של הנשיא בורגיבה?
נדמה לי, כי מתחת לסף ההכרה התגבשה אז ההחלטה הסופית. אני זוכר היטב מתי פרצה לתודעתי. ביום פאריסאי חמים, בעוברי ברגל את גשר אלמה, ידעתי לפתע שהחלטתי את אחת ההחלטות הגדולות של חיי: לשים את הכל על קלף אחד.
הייתי בדרך לידיד צרפתי, שעזר לי להיפגש עם אישים ערביים. כשהגעתי לביתו, אמרתי לו: ״קרה לי משהו מוזר. זה עתה החלטתי להשתתף בבחירות!״
כעבור יומיים, בדרך לארץ, חיברתי את הסיסמות הראשונות. עודני שומר אצלי את התפריט של ״אל על״, שעליו שירטטתי את ההצעות הראשונות לכרוזים ולפלאקאטים.
לא יכולתי לדעת כי תוך ימים מעטים יקרה משהו שישנה לגמרי את כל הנתונים: חוק-לשון-הרע נתקבל בכנסת.
ישבתי בביתי ושוחחתי עם ידידי דוב זכין, איש להבות-הבשן, כאשר הודיע ״קול ישראל״ כי חוקלשון-הרע נתקבל זה עתה בכנסת.
סגרתי את המקלט ואמרתי לדוב: ״זהו זה. אנחנו הולכים לבחירות!״
דוב חייך בסלחנות. הוא סבר כי זוהי התפרצות-זעם רגעית, וכי למחרת היום, אחרי שינה של לילד״ אשכח את העניין המטורף. כאיש-מנגנון ותיק של מפ״ם הוא ידע מה הם הקשיים העצומים הכרוכים במערכת בחירות, והוא לא העלה על דעתו שנעמוד בהם.
זכין לא ידע כי שלום כהן ואני כבר היינו שקועים בחישוב האפשרויות של הקמת רשימה לבחירות. אחרי שובי מפארים, וערב נסיעתו של שלום כהן לשם המשך השיחות, החלטנו שנינו בצורה סופית ומפורשת: אם יתקבל חוק-לשון-הרע, יהיה האות להתחלת המיבצע. לא האמננו בסתר ליבנו, כי חוקהתועבה אמנם יתקבל.
בניגוד למה שציפנו, נתקבל החוק, בשבוע האחרון של פעולת הכנסת החמישית, כששלום כהן עוד שהה בחו״ל. מאותו רגע התקדמו העניינים במהירות.
האם היינו מקימים את רשימתנו גם לולא נתקבל אותו חוק? סבורני שכן. אך החוק פעל כנפץ של רימון. אחרי שכבר התגבשה בלבנו ההחלטה, שעה שעסקנו בבדיקת הנתונים והסיכויים, בא החוק והגביר ללאשיעור גם את הצורך במיבצע וגם את סיכויי הצלחתו.