מהו, אם כן, היחס בץ אהדה והצבעה?
מדובר כאן בשני מישורים שונים בתכלית. יכול אדם לקרוא את מאמריו של פלוני, להסכים עמו לעתים קרובות, לאהוד אותו באופן אישי - ובכל זאת לא יעלה על דעתו להצביע בעדו בבחירות. עתונאים פופולריים מאד אינם יכולים כלל לחלום על הצגת מועמדותם בבחירות לכן נדירים מאד העתונאים המקצועיים בכל הפרלמנטים. ,ומאידך, יכול אדם להצביע בעד מפלגה שאין הוא מסכים לדיעותיה ולמעשיה, שאין הוא מכבד את מנהיגיה, אף כשהוא סולד ממנה ממש.
לגבי רשימה חדשה, ותהיה סימפטית ככל שתהיה, פועלים לפחות ארבעה גורמי-רתיעה חשובים. בארבעתם נתקלנו במערכה זו.
הגורם הראשון: השיגרה. אדם, הרגיל להצביע בעד מפלגה מסויימת, אינו זונח אותה בנקל, גם כשהיא מרגיזה אותו. כך זה בכל מקום, קל וחומר בישראל השמרנית. האיש הולך לאסיפות של רשימה אחרת, קורא את דבריה, מהרשם מהם ומגלה להם אהדה - וממשיך, בכל זאת, להצביע בעד המפלגה שהתרגל להצביע בעדה מאז שחר נעוריו. דרוש זעזוע חזק כדי לערער שיגרה זו.
הגורם השני: החשש מפני ״ביזבוז הקול״. כל בוחר מתייחס אל קולו ברצינות רבה, וזה טוב. רשימה חדשה - אין כל ערובה שתעבור את אחוז-החסימה. אם אינה עוברת, מבוזבזים כל הקולות שניתנו לה, והרי איש אינו רוצה לבזבז את קולו היקר.
לכן אומרים רבים: רשימה פלונית היא פחות סימפאטית, אך קול הניתן לה אינו מבוזבז. ואילו הרשימה החדשה לא תעבור, מן הסתם, את המחסום. משום כך קשה ההישג הראשון לאין שיעור יותר מכל הישג לאחר-מכן. השגת חמישה מנדאטים ב-1969 תהיה, יחסית, קלה יותר מהשגת מנדאט יחיד ב-1965.
הגורם השלישי: ההתנגדות הפסיכולוגית לרשימה חדשה, באשר היא חדשה. למראית עין יש בישראל מיספר גדול של מפלגות. 13 רשימות זכו לייצוג בכנסת השישית. שתיים מהן ייצגו, כל אחת, שתי מפלגות נפרדות.
אין טעם להסביר לבוחר כי כמעט כל המפלגות האלה אינן אלא סיעות שונות של מפלגה אחת, ושההבדלים
ביניהן הם זעירים. עצם ריבוי הרשימות מעורר אי-רצון אינסטינקטיבי, אף שיש לו משמעות פוליטית
קטנה בלבד.
משום כך נתקלת כל רשימה חדשה - בלי כל קשר לתוכנה ולשאיפותיה - בתגובה של ״יש יותד
מדי מפלגות״. פסוק זה לבדו יכול לחרוץ את דינה של רשימה חדשה לאבדון.
הגורם הרביעי: ה"בבואה הציבורית״ של ראשי הרשימה. כל אדם המופיע בפני הציבור, נוצרה לו ״דמות ציבורית״ (״אימאז'״, בסלאנג המקצועי של התועמלנים). יכול להיות פער רב בין דמותו האמיתית של האיש לבין בבואתו, כפי שהיא משתקפת בעיני ההמונים. בבואה קיימת, קשה מאד לשנותה.
יוזמי רשימת שי״ן היו ידועים לציבור, זמן רב לפני הופעתם במערכת-הבחירות. אולם הם הצטיירו, באופן טבעי, בדמות עתונאים. אמנם - עתונאים לוחמים, שעמדו במאבקים קשים, שלא מכרו את עצמם, שלא נרתעו מחשיפת אמת מסוכנת, שמתחו ביקורת נוקבת, שהשמיעו רעיונות חדשים ונועזים. אולם, בכל זאת עתונאים בלבד, אנשים שכוחם בכתיבה, במלאכה עיונית, בביקורת.
רב ורחב הפער בין בבואה כזאת לבין הבבואה הדרושה למנהיגי תנועה חדשה, המבקשת לשנות את דמות המדינה. לאיש המעשה הפוליטי דרושות תכונות שונות מתכונותיו של העתונאי. והרי הציבור לא ידע, ולא יכול היה לדעת, כי מעולם לא ראינו את עצמנו כעתונאים מקצועיים, אלא כלוחמים פוליטיים, שריכזו זמן-מה את מאבקם בגיזרה העתונאית.
לכן לא די לה לרשימה חדשה לזכות במידה ניכרת של אהדה לרעיונותיה ולאישיה. כדי להתגבר על גורמי-הרתיעה האוטומטיים. דרוש גורם שיהפוך את האהדה הפאסיבית של האזרח לרצון אקטיבי להצביע בעדה ולהיחלץ לעזרתה.
משהו, או מישהו, צריך לומר לאזרח: עליך לוותר על השיגרה, עליך לעמוד מול חיצי הליגלוג והקינטור