של שכנים שמרניים, עליך להסתכן ולתמוך באופן פעיל ברשימה החדשה - בגלל סיבה מסויימת ומוחשית.
זד. היה תפקידו של חוק-לשון-הרע. הוא בא בדיוק ברגע הנכון, וחולל את הנס. הוא הפך את הבלתיאפשרי לאפשרי. הוא לא יצר אוהדים חושים ל״העולם הזה״, ולא קירב את רעיונות השבועון המסויים ללבבות חדשים. אבל הוא אמר לאוהדים: עכשיו לא די עוד באהדתכם. עכשיו עליכם לקום ולעשות. כי אחרת יקיץ הקץ על הרעיונות החדשים, ועל הבמה המבטאת אותם.
דמותם הציבורית של עורכי ״העולם הזה״, כקומץ קטן של צעירים חסרי-אמצעים העומדים מול התקפתהמחץ של המנגנונים האדירים, התחזקה באופן דרמאתי. תוך ימים מעטים הפכו העתונאים של ״העולם הזה״, בעיני הציבור, ללוחמים פוליטיים בעלי כושר-ביצוע מפתיע. בכל אלה עזר לנו חוק-לשון-הרע - או, כפי שקראנו לו על פי ראשי-תיבותיו: החוליר״ע.
על כל אלה חייבים אנחנו תודה לאנשי-הזדון וחורשי-האוון, שיזמו את חוק-לשון-הרע. אכן, בור כרה ויחפרהו.
הבדיחה אומרת כי אלוהים שאל את דויד בן-גוריון, בשעת רצון, מה משאלתו. בן-גוריון ביקש מאלוהים לברוא בני-אדם בעלי שלוש תכונות: שיהיו מפא״יניקים, הגונים ופיקחים. ״זה יותר מדי!״ השיב הקדושברוך-הוא, ״אבל אתן לכל אדם שתי תכונות מן השלוש.״ מאז ישנם בני-אדם שהם מפא״יניקים והגונים, אבל פיקחים אינם. יש שהם מפא״יניקים ופיקחים, אך הגונים אינם. ויש שהם פיקחים והגונים - ואז אינם מפא״יניקים.
כנגד הלצה זו, אפשר היה - במשך שנים רבות - לטעון שקיים בארץ כלל דומה במחנה ההפוך. לא נמצא הצירוף של אידיאליסטים, נבונים ובעלי כושר-ביצוע. היו אידיאליסטים בעלי כושר-ביצוע, והם לא היו נבונים. היו נבונים בעלי כושר-ביצוע, והם לא היו אידיאליסטים. ובעיקר: היו אידיאליסטים נבונים, אך כושר-ביצוע לא היה להם.
ברגע שהחלטנו ליזום רשימה לכנסת, היה ברור לנו שחובתנו היא להפר כלל זה. כדי לבצע את הבלתיאפשרי ולשבור את אחודהחסימר״ היה עלינו לחבר את האידיאליזם והתבונה לגישה ביצועית מובהקת.
כך עשינו• ב-1950, כאשר החלטנו להקים עתון שישרת את מטרותינו הפוליטיות. כך עשינו ב-1965, כאשר החלטנו להקים את הרשימה. ניתחנו את הנתונים בדיעה צלולה וללא אשליות, הסקנו מסקנות על פי המצוי, לא על פי הרצוי.
השאלה היסודית היתה, כמובן, מי יכול להצביע בעד הרשימה, ולמה?
בפגישה ארצית של מתנדבינו הפעילים, שהתקיימה בראשית המערכה בביתו של שלום כהן, שירטטתי על הלוח שלושה מעגלים, זה בתוך זה, והצגתי בפניהם את הסכימה הבאה : במעגל הפנימי נמצאים הבוחרים העשויים להצביע בעד הרשימה מפני שהם דוגלים בעקרונותינו, או ברובם. כלומר: האנשים המזדהים עם מאבקו של השבועון המסויים ועם גישתו הפוליטית.
במעגל האמצעי נמצאים אלה המרגישים כי ״נמאס״. כלומר: הבוחלים במפלגות הישנות, באזזירת השחיתות והקנוניות, בחוקי-הדיכוי למיניהם, בשרירות המנגנון, בלי שתעמוד לנגד עיניהם דיעה ברורה מה לשים במקום הקיים.
המעגל השלישי, החיצוני, היה מורכב מן המתקוממים נגד חוק-לשון-הרע, שהבעייה האקטולאית השמירה על חופש-הביטוי במדינה ועל אופיו הדמוקראטי של השלטון - עמדה במרכז תודעתם.
מובן שהיה זה תיאור סכימאטי בלבד. אצל אדם חי אין הפרדה מופשטת בין המניעים. במציאות חפפו הדברים לא במעט. אך היה צורך בהפרדת היסודות, לצורך התיכנון. ניתוח זה הביא למסקנות הטאקטיות הבאות:
ראשית: אין צורך לשכנע את המשוכנעים. מי שלא שוכנע בעבר בצידקת דיעותינו, לא ישוכנע במהלכה