חדש, עולה מן האולם הזה. לא עוד בודדים, לא עוד מבודדים, כי אם חיל-החלוץ של מחנה גדול. לכן זהו רגע גדול בחיינו. ואני מאושר להיות שותף לרגע זה.
הייתי רוצה לומר כאן דבר אישי.
יש שעות של שיא בחייו של כל אדם, שעות המחוללות מיפנה. אני מרגיש ששעה זו היא אחת השעות האלה בחיים שלי.
איני יכול שלא לחשוב ברגע זה על שעה אחרת - שעה שהיתה אולי הנוראה ביותר בחיי. לפני שבע-עשרה שנה שכבתי פצוע בחדר-הגוססים של בית-החולים הצבאי של חזית הדרום. לידי שכב צעיר גוסס, שנאבק לילה שלם עם המוות, ונפח את נשמתו עם עלות השחר.
לא ראיתי את פניו, כי כולו היה מכוסה תחבושות. ידעתי רק שאיבד את עיניו, את ידיו ואת רגליו. עד היום איני יודע מי היה, ומה היה שמו, איני יודע אם היו לו הורים׳ -ואולי אשה, ואולי ילדים.
כאשר ראיתי בבוקר את הגוף המת הזה מוטל במיטה שמולי, נדרתי לעצמי נדר. גדרתי לעצמי שאם אצא חי מן החדר הזה, אם יוחזרו לי כוחותי, אקדיש את שארית חיי לשתי מטרות.
המטרה הראשונה: שלא תהיה עוד מלחמה. שלא יידרשו עוד צעירים כמוהו לצאת לשדההקטל. שלא נצטרך עוד להרוג וליהרג למען קיום מדינתנו.
והמטרה השניה: להיאבק על דמות המדינה, כדי שהמדינה אשר קמה במחיר כה יקר תהיה ראוייה לקורבן זה. שתהיה זאת מדינה טהורה, נקיה, חופשית, שוחרת צדק ואמת. מדינה שלא תהיה רק אור לגויים, אלא קודם כל ומעל לכל אור לאזרחיה.
הנדר הזה* הוליד את ״העולם הזה״. מן הרגע הראשון, באפריל 1950, ועד היום, היה עתון זה בעינינו כולו קודש למלחמה כפולה זו - המלחמה למען השלום, והמלחמה על דמות המדינה.
בוודאי יש פה אנשים המסתייגים מדיעה זו או אחרת של ״העולם הזה״. בוודאי יש פה אנשים הפוסלים חלק מן השיטות שנאלצנו לנקוט, כדי לקיים במה זו כאי חופשי בים עויין.
אולם אני מקווה שאילו היה האולם הזה בית-משפט, ואילו הייתם אתם השופטים, והיו שואלים אתכם: האם עמד ״העולם הזה״ בנדר הזה, האם לחם למען השלום והצדק - כי אז הייתם פוסקים: ד& לא מעלו בתפקידם!
לפני חודש ימים הונף הגרזן על ״העולם הזה״. ידיים זדוניות חוקקו חוק שמטרתו האחת
והיחידה, הגלוייה והברורה היא: לחסל את ״העולם הזה״.
יכולנו להציל את ״העולם הזה״ בדרכים פשוטות. יכולנו להפסיק את המאבק. יכולנו למכור את העתון למפא״י. יכולנו להקדיש את העתון כולו לעסקי-בידור, לתמונות של בחורות יפות, לדברי רכילות. אילו עשינו זאת, לא היו כוחות-החושך ממשיכים במזימה להשמידנו.
אבל אנחנו קורצנו מחומר אחר. כשם שיצאנו ב-48׳ למלחמה נגד אוייב חיצוני, בלי חשבון, בלי נשק, בלי סיכויים, מפני שהמלחמה נכפתה עלינו - כן נילחם עתה נגד כוחות-החושך מבית, ואם יהיה צורך בלי אמצעים.
ציניקאים שואלים אותנו: בשביל מה אתם לוחמים, בעצם? האם אתם לוחמים למען העקרוטת שאתם מכריזים עליהם, או למען קיום ״העולם הזה״ ?
* הוויה זו שימשה נושא לספרו של אורי אבנרי, ״הצד השני של המטבע״.