מבמת הכנסת נעורר אותו, ומבמת הכנסת נקרא לו: הצטרף לשורותינו, הצטרף למחנה המחר, הצטרף לכוח החדש.
גם מבחינה אחרת לא יהיה הכוח החדש דומה למפלגות.
ברגע זה יושבת בכל מפלגה ועדה של חכמים - חכמים או מתחכמים - ומחברת מצע. הם שואלים את עצמם: מה רוצה האזרח לשמוע? במה אפשר לסבר את אוזנו? במה אפשר למשוך אותו? וימו בסופרמארקט, הם ׳מציעים משהו לכל אחד׳ שלל של קופסאות עם תוויות נוצצות - וכל הקופסאות ריקות.
אנחנו לא נחבר מצע כזה. לא נבטיח היום את אשר לא קיימנו בעבר.
כל המפלגות מבטיחות להיות מחר שונות ממה שהיו אתמול. אתמול עשקו, אתמול חמסו, אתמול חוקקו חוקי-תועבה, אתמול עסקו בשהיתויות, אתמול ציפצפו על האזרח. אבל מחר הן תהיינה לגמרי אחרות! מחר הן תהיינה בסדר! מחר יקיימו את כל ההבטחות!
אנחנו איננו מבטיחים להיות מחר שונים מכפי שהיינו אתמול. אנחנו כן מבטיחים להיות מחר בדיוק כפי שהיינו אתמול.
כשם שלחמנו אתמול, כן נלחם מחר. כשם שלא הסתאבנו בעתון, כן לא נסתאב בכנסת. ואותם העקרונות שדגלנו בהם אתמול - עליהם ניאבק גם מחר ומחרתיים.
מה הם עקרונות אלה? כתבנו עליהם אלפי מאמרים, מיליוני מילים, בחמש-עשרה השנים.
לא נחזור בנו אף ממילה אחת, ולא נוסיף אף מילה אחת. כשם שהיינו, כך נהיה.
אך למען הנפת הדגל, למען עיניהם של אותם אשר אינם מכירים אותנו, חיברנו את עשרת העקרונות שיהיו חרוטים על לוח לבנו. למענם נפעל בתוככי הכנסת, כפי שפעלנו למענם מחוץ לכנסת.
אך אם תרצו להסביר למישהו את כל התורה על רגל אחת - תוכלו למנותה בשלוש אצבעות:
שיחרור מחוקי הכפייה:
שוויון לבני כל העדות, הדתיות והלאומיות במדינה;
שלום ישראלי-ערבי.
אל נשלה את עצמנו. דרכנו לא תהיה קצרה, ולא תהיה קלה. לא נהלך בגדולות. לא נבטיח לאיש, וגם לא נבטיח לעצמנו, נצחונות קלים.
רק דבר אחד נבטיח ברגע זה, לזולתנו ולעצמנו: לא להתייאש בכשלון, לא להסתחרר בנצחון. אם נצליח מעט או הרבה, אם ננחל מפלה או נצחון: אנו נמשיך בדרכנו, יהיו אשר יהיו המכשולים, יהיו אשר יהיו הקורבנות.
הערב, ב-27 באוגוסט 1965, באולם זה, אנו מדליקים ניצוץ קטן. ניצוץ זה ידליק מדורה גדולה, עמוד-אש שילך לפני המהנה, במסע הגדול אל השיחרור, השוויון והשלום.
היתה לי הוויה מוזרה בעת נאום זה. בהגיעי לקטעים שבהם מצפה נואם למחיאות-כפיים, לא היו. שקט -גמור ליווה את הנאום כולו.
התחלתי לחשוש כי הדברים אינם מוצאים הד בלב באי-האסיפה, שאיני אומר את הדברים הנכונים. עד שחיפשתי את התשובה בעיני האנשים והנשים שישבו מולי. אז הבינותי לפתע: אין הם מוחאים כפיים, •מפני שאינם רואים כל צורך בכך. הבעה של החלטה שקטה, מוצקה, כמעט מובנת-מאליה, ענתה לי בכוח