החלטנו לנקוט את השיטה השניה. כיוון שהחלטה זו נוצלה על-ידי יריבים, שהאשימו אותנו ב״פולחן האישיות״, כדאי אולי להגיד כמה מילים על נושא זה - אף שחזקא לי, כנוגע לעניין במישרין, קשה הדבר.
בכל בחירות - גם בבחירות יחסיות - יש מעמד מיוחד לראשיה,רשימה, אם ירצה בכך, אם לאו. אשליה היא לחשוב כי במישטר דמוקראטי, בו מצביעים מיליונים, מכריעים רוב הבוחרים על פי השקפותעולם וקודים מדיניים ברורים. לרוב הגדול בכל ציבור אין אלא מושגים מעורפלים על הבעיות המדיניות והכלכליות, המסתבכות והולכות בימינו, ושניתוחן מחייב ידע רב.
לעומת זאת יש לכל ציבור חוש מפותח מאד לגבי אישים. הציבור בארצות-הברית ובבריטניה אמנם מקשיב, במערכת בחירות, לדיעות המועמדים ולפתרונות שבפיהם - אך בעיקר הוא מתבונן במועמדים לתפקידים הראשיים. הוא שואל את עצמו, באופן הכרתי או תת-הכרתי: מי מן האנשים האלה מעורר את האמון הרב ביותר? בידי מי הייתי רוצה להפקיד את גורל המדינה? לכן קוראים האמריקאים למועמד לכהונת הנשיא בשם ״נושא הדגל של המפלגה״.
בישראל אין המצב שונה. במערכת הבחירות אין הציבור שם כמעט לב לוויכוחים העקרוניים בין המפלגות - מה גם שריכוחים אלה הם חסרי-משמעות, מכירן שהמפלגות הוותיקות הן שותפות כולן להשקפת-עולם אחת. אך הוא מודד את האישים. ב-1965 הוא שאל את עצמו: מי מהם - אשכול, בן-גוריון, בגין, דיין - אחראי יותר? לאיזו מפלגה יש מועמד ראשי שאפשר לבטוח בו - באישיותו, בטיב שיקוליו, בכנותו, בכושרו, בהשקפתו?
רשימתנו שלנו נבדלה מכל המפלגות האלה. בפיה היתה בשורה - ברורה, חדשה, שונה. היא משכה קהל אינטליגנטי, בעל רמה גבוהה יותר מאוהדי כל רשימה אחרת. אך גם היא לא יכלה להצליח בתור גוף אנונימי. הציבור, שנטה לרעיונותינו, שאל בכל זאת את עצמו: מי הם האנשים? מי יהיה ראש הסיעה בכנסת? האם הוא מעורר אמון? האם יהיה מוכשר למלא את תפקידו, או שיגרום לנו בושה? האם אנו יכולים למסור בידיו תפקיד אחראי - אפילו כשאין זר. תפקיד של ראש-ממשלה, אלא רק של נציג אופוזיציוני?
בחיים המדיניים, כמו בשטחים רבים אחרים, אין הרעיון המופשט יכול לשמש תחליף לאדם החי. נושאהדגל חשוב לא פחות מן הדגל עצמו - ולא פעם בוהר הציבור בנושא-דגל מושך שדגלו מפוקפק, ומעדיף אותו על דגל יפה שנושאו אינו מעורר אמון.
הרדיו היה המכשיר היחידי שבאמצעותו יכולנו לתת לציבור רושם אישי על המועמד הראשון של הרשימה. מכיון שלא כל הציבור מקשיב לכל שידור, ומכיוון ששידור יחיד אינו יכול לבסס ולגבש רושם חזק די צורכו, החלטנו שהמועמד הראשון יופיע בכל השידורים, אף שידענו כי איסטיניסים יטיחו בפנינו את האשמה הנוראה של ״פולחן האישיות״, האשמה מגוחכת שהושמעה לא פעם בפי יריבינו גם אחרי הבחירות, כשהופרכו כל
שאר טענותיהם.
ידעתי כי רבים-רבים מבין המאזינים שמעו על ״העולם הזה״, ועלי אישית, רק באמצעות מערכת ההשמצה הטוטאלית שהתנהלה נגדנו במשך שנים רבות. בעיני רבים מן המאזינים האלה הופעתי, עד אותו רגע, בדמות עוכר-ישראל, בוגד, פורנוגראף, הרפתקן ומי יודע מה עוד. איך מחליפים תבנית נפשית כזאת באחרת, תוך כמה דקות ?
החלטתי לדבר כמו תמיד, בצורה פשוטה, שקטה ועניינית, ויתרתי על כל פאתוס, שאינו טבעי לי. ניתחתי בכל פעם, בסגנון שבו הופענו לאחר מכן בכנסת, בעייה אחת: מישטר חלוקת-השלל של המפלגות, הכפייה הדתית, השלום, חוק-לשון-הרע, דמותה של הכנסת. כל שידור נסתיים כמה שניות לפני גמר הזמן שהוקצב לנו.
אני מאמין כי שידורים אלה מילאו תפקיד חשוב במערכה. לא מפני שהנאומים היו מלאכת מחשבת של