ימים מעטים אחרי שהכנסת השישית החלה בעבודתה, נשאלתי באמיפת-אוהדים מה הרגשתי בתפקיד החדש.
סיפרתי את הסיפור המפורסם אודות האיכר האירופי, שביקר בפעם הראשונה בגן-חיות. הוא התעכב לפני כלוב הקנגורו, שלח מבט ארוך בעכבר-הענק המוזר, המקפץ על זנבו והנושא גור בכים בטנו.
לבסוף הניד בראשו והפליט: ״אין דבר כזה!״
״אני מרגיש כמו אותו קנגרו,״ אמרתי. ״אני חש כיצד נועצים בי חברי הכנסת את מבטיהם, ואומרים לעצמם: זה לא יכול להיות.״
הכנסת אינה רק בית-המחוקקים של המדינה. היא גם מיפגש ראשי המישטר הקיים, על מפלגותיו ואגפיו. חבריה מהווים משפחה גדולה. הם יושבים בצוותא מזה שנים רבות. הם מדברים כולם אותה השפה, משתמשים באותם הדימויים. קומוניסטים ואנשי-חרות, אגודאים ואנשי מפ״ם - לכולם יש סיגנון משותף של מחשבה וביטוי, אף מעבר לשותפות במושגיהיסוד. ההבדלים הם מישניים.
והנה, זו הפעם הראשונה מאז נפגשו רוב העסקנים האלה בקונגרסים הציוניים של שנות העשרים והשלושים, ולאחר מכן בכנסות הראשונות, מצאו ביניהם יצור שונה לגמרי - זר למישטר, זר למשפחה הגדולה, זר אף לסיגנונם ולמושגיהם.
אולם הם לא נבהלו, חלילה. להיפך, הם התייחסו אל הייצור החדש בחיוך אדיב, חיוך של ספק זילזול, ספק רחמנות.
הם היו בטוחים בכוחם הקולקטיבי. הם ידעו כי הכנסת - כמו כל פרלמנט בעולם היא ממלכת הבינוניות הכל-יכולה. הם אמרו לעצמם: ״כבר אילפנו יצורים רבים. נאלף גם את הקנגורו הזה.״
נסיון של שנים רבות בכנסת לימד אותם כי חבר-הכנסת היחיד, יהיה אשר יהיה, הוא אפם. הנוהל של הבית נועד כולו לבטל את ערכו, לשים את הדגש על גופים קולקטיביים ואנונימיים: ועדות, ועדות-מישנה, סיעות, הנהלות, מרכזים. במוקדם או במאוחר, ובדרך כלל במוקדם, נאלץ היחיד הסורר להשתבץ במסגרת. כש-119 עומדים מול 1 - מה מסוגל האחד לעשות?
כל זה נרמז באותו חיוך קולקטיבי.
ותוך שבועות מעטים נמחק החיוך הזה - לעיני המדינה כולה. במקומו באה הבעת-פנים אחרת לגמרי.
האפתעה הבלתי-נעימה הראשונה באה כבר בישיבה הראשונה של המושב הראשון. כמו כמעט כל מעשינו בכנסת, היא היתה פרי תיכנון מדוקדק.