ישיבה ראשונה זו היא תמיד מעין מיפגן חגיגי של אחדות המישטר. נאמרים בה דברינועם, נבחר יו״ר הכנסת פה אהד. היא עומדת כולה בסימן המיפגש המשפחתי של הח״כים הוותיקים, המברכים איש את רעהו לרגל היבחרם מחדש.
היה ברור לנו כי בישיבה זו ייקבע במידה רבה יחם הציבור אל סיעתנו החדשה. לגבי כל תופעה חדשה, הרושם הראשון הוא הקובע, והוא שנחרת בלב הציבור. האם יתקבל הרושם כי הכנסת עברה על נוכחותנו לסדר-היום? שהצטרפנו למשפחה הגדולה?
היה מנוי וגמור עמנו לקבוע, כבר ברגע ראשון זה, כי אכן יש קול הדש בכנסת קול חדש האומר דברים חדשים.
וכך, עוד לפני שנסתיימה פרשת-ההקדמה של הישיבה, לפני שהיו״ר שנבחר-מחדש החליף את זקן הח״כים, דויד בן-גוריון, על כורסת היושב-ראש, עליתי על דוכן-הנואמים ונשאתי את הנאום הראשון של הסיעה. התנגדנו בו לבחירת יו״ר השייך למפלגת-השלטון העיקרית במדינה, הצבענו על הצורך בחיזוק עצמאות המוסד המחוקק לעומת הרשות המבצעת, והעלינו את הרעיון שכדאי למסור לפחות תפקיד ייצוגי חשוב אחד במדינה לאזרח ערבי.
למחרת היום פירסמו עתוני-הערב בעמודיהם הראשונים תמונה של דויד בן-גוריון, המביט בי בהבעת-פנים סתומה. עתונאית מפורסמת קבעה כי ״גנבנו את ההצגה״. אפשר היה לראות בכך סיפוק של יצר-התבלטות. אך לנו היה חשוב רק דבר אחד: להפגין כי סיעת הכוח החדש מתכוונת להיות פעילה מאד בכנסת - ושתהיה שונה מאד מכל האחרות.
באותו נאום קצר השתמשתי בפעם הראשונה במילה שהפכה מאז לסמל סיעתנו, ושהרגיזה את שאר 119 חברי-הכנסת יותר מכל דבר אחר שאמרנו או עשינו: ״אנחנו״.
הרבה מאד נאמר על כך - בנאומי-תשובה, בקריאות-ביניים נרגזות, בדברי-פולמום, בהלצות ובהשמצות. אמרו שזהו ביטוי מובהק של שגעון-גדלות. הישוו את סגנוננו לצורה הדיקדוקית הידועה בשם ״פלוראלים מאיסטאטיס״, לשון-הרבים של הוד מלכותו. פעם התפרץ אריה בן-אליעזר וקרא לעברי שהוא, נציגה של סיעה גדולה, משתמש בלשון ״אני״, ואילו אני, שהנני נציג-יחיד, משתמש בלשון ״אנחנו״ רברבנית.
אולם לא סטינו מן הסיגנון שבחרנו לעצמנו. כי הוא היה פרי מחשבה רבה. לא בחרנו בו רק כדי להיות שונים מאחרים וכדי להיבדל מזולתנו גם מבחינה דיקדוקית. השוני בולט ממילא, ואינו זקוק להוכחה.
רבים, שלא ידעו דבר על הדרך הארוכה שעברנו מפלוגת ״שועלי שמשון״ ועד שערי הכנסת, התפתו לחשוב כי בחירתי אינה אלא תוצאה של מיקרה יוצא-דופן, משהו חד-פעמי שמקורו בהשתלשלות של מיקרים. במיקרה הייתי עורך עתון, במיקרה נחקק חוק-לשון-הרע ערב הבחירות, במיקרה התרגז על כך הציבור, וכך נשלחתי במיקרה לכנסת. משמע: אין בכך כל חשיבות פוליטית לטווח ארוך. צצנו לפתע, וניעלם לפתע.
היה חשוב לנו להפריך דיעה זו מייד, להחדיר לתודעת הציבור שאמנם קרה משהו מהותי, בעל משמעות רבה לגבי העתיד. היה עלינו להבליט באופן דרמאתי כי לא אדם יחיד הגיע במיקרה לכנסת - אלא קם כוח חדש, שסיעת-היחיד שלו בכנסת השישית אינה אלא אות לבאות, התחלה של מהפכה מדינית אשר תטביע את חותמה על השגים הבאות.
כל זה נאמר במילה האחת ״אנחנו״.