״אנחנו״ היתה רק חלק מן התשובה לכך. חשובים עוד יותר היו מאמצינו להבליט את העובדה שיש באמתחתנו השקפת-עולם שלמה וחדשה, רצינית ועיקבית, שגובשה במשך שנים.
מכאן תופעה אחרת, שציינה אותנו ושהפכה אף היא למעין סמל מיסחרי שלנו: השתתפותנו בכל ויכוח.
תחילה עורר הדבר תגובות הומוריסטיות. קראו לי קריאות-ביניים בנוסח: ״אתה גאון אוניברסלי״. ח״כ רציני אחד יעץ לי בכל הידידות להתרכז בנושא אחד או שניים בלבד, לשתוק לגבי כל שאר הנושאים, כדי שלא ״אשתחק״.
לא קיבלנו עצה זו - כי היא לא התאימה לאופייה ולתפקידה של סיעתנו. שהרי לא באנו לעשות רושם על חברי-הכנסת - אלא לחנך ציבור ברוח עקרונותינו.
השתתפנו בכל ויכוח - פשוט מפני שהיה לנו מה לומר בכל ויכוח. ולא מפני שאנחנו גאונים היודעים את הכל, היודעים תשובות לכל הבעיות - אלא מפני שיש לנו השקפה יסודית, המוצאת את ביטוייה בכל השטחים.
דומה הדבר לצעצוע הקרוי קאליידוסקופ - שפופרת חלולה ובה פיסות-נייר צבעוניות. בכל פעם שמסובבים את השפופרת, נוצרת דוגמה חדשה, בעזרת סידור של מראות. כל סיבוב משנה את התמונה הכללית.
השקפתנו פועלת בצורה דומה. תפיסת-היסוד שלנו לגבי המדינה - כמדינה מודרנית, דמוקראטית, פלוראליסטית, חילונית וניטראליסטית, המושרשת במרחב, בה קיימת שותפות בין בני שני העמים וכל העדות, מישטר חברתי הומאניסטי, כלכלה דינאמית והפרדה גמורה בין הדת והמדינה - תפיסה זו סיפקה נקודת- ראייה חדשה לגבי כל בעייה ספציפית במדינה. נוצרים פתרונות חדשים לגבי הבעיות הישנות. את התפיסה החדשה הזאת ביטאנו בכל ויכוח.
דבר כזה לא היה עדיין בכנסת. אפילו הקומוניסטים, כשעוד היו סיעה בת חמישה או שישה מנדאטים, לא נהגו לקחת חלק בכל ויכוח. ואילו עתה התרגלה הכנסת לשמוע ארבעה, חמישה ואף שישה נאומים קצרצרים שלנו במשך שבוע אחד - כשכל נאום מוכן היטב מראש, גדוש עובדות ומבטא תפיסה ברורה. אחרי כמה שבועות כאלה שוב לא היה קיים כל חשש שמישהו יתייחס אלינו כאל קוריוז.
יחד עימו חלף החשש שנהיה בכנסת סתם יוצאי-דופן, מעין ״ביטניקים״ פוליטיים, משהו שאפשר להתעלם מקיומו.
יכולנו להיות, בכנסת, סקאנדאליסטים - לעורר מהומות, להשתמש בביטויים חריפים, להעליב ולהשמיץ. רוב חברי-הכנסת ציפו להופעה מעין זו. הם הופתעו לא מעט, ואולי גם התאכזבו, כאשר הופענו בכל ההזדמנויות בסגנון שקט וענייני ביותר, בלי להיגרר לשום פרובוקציה, תוך הקפדה רבה על הדפוסים הפרלמנטריים החיצוניים.
הקפדנו תמיד על לבוש רישמי (חליפה שחורה ועניבה שקטה בחורף, חולצה לבנה פתוחה ומכנסיים שחורים בקייץ), על אדיבות קרירה במליאה ומחוץ למליאה, על התבטאות פרלמנטרית מעל דוכן-הנואמים ובוועדות.
מדוע? אמרנו לעצמנו: מי שיש בפיו דברים הנוגדים את כל המוסכמות, הנשמעים באוזני אנשי-המישטר כדברי-כפירה גמורים, מוטב לו להימנע מאפקטים מרגיזים. אסור לו לאפשר ליריביו, דוברי המישטר, לפטור את טענותיו במחי יד, בגלל צורתם החיצונית, בלי להיכנס לתוכנם.