אמנם, אין בכנסת דרך קלה יותר לזכות בפרסומת ולעורר תשומת-לב מאשר לעשות סקאנדלים. יש כמה ח״כים שגילו פאטנט זה, והמשתמשים בו לשם התפרסמות אישית. סקאנדל כזה זוכה תמיד בכותרת ראשית, בעוד שנאומים רבים שלנו, שהיו פרי מחשבה של ימים ארוכים, ושבהם הצגנו גישה חדשה לבעיית-יסוד, זכו לדיווח בנוסח ״כן נאם ח״כ אורי אבנרי״. מה גם שכמה מכתבי-הכנסת סבורים כי נאום רציני משעמם מבחינה עתונאית. אולם חשבון הסקאנדלים הוא חשבון לטווח קצר מאד. הוא נאה לרודפי-פרסומת, שאין להם מה להגיד, והמבקשים לקדם את עצמם אישית, ללא קשר לעקרונות. אנו, ככוח חדש, היינו צריכים לערוך את חשבון הטווח הארוך. וגיבוש השקפתנו היה חשוב לנו פי אלף מכותרת עם תמונה בעתון-ערב.
ראינו גם סכנות מן הסוג ההפוך. יתכן שהן חמורות יותר.
במשך 15 שנה פעלנו מחוץ למסגרות המישטר. בכך היה כוחנו. גם מבחינה חזותית רבצה תהום בינינו ובין אנשי המישטר, עסקני מפלגותיו ובעלי כיבודיו.
עתה חדרנו לכנסת. הכנסת אמנם שייכת למדינה, לא למישטר זה או אחר. אך בעיני האדם הפשוט, אין הבדל בין מדינה למישטר, בין ממשלה לכנסת. היה קיים חשש כי המוני המדינה יחשבו כי הצטרפנו לאסטבלישמנט, למימסד המדיני-חברתי של המישטר.
(ואולי היתה קיימת סכנה חמורה עוד יותר: שלא יהיה זה רושם חיצוני בלבד, אלא שאכן יקרה לנו הדבר במציאות, בהכרה או בלא הכרה.)
כנגד סכנה זו היתה בידינו רק תרופה אחת: לא להרפות אף לרגע מן המאבק, לחפור חפיר עמוק בין עמדותינו שלנו לבין עמדות המישטר.
חברי-הכנסת, שהם ברובם למודי-נסיון ובחלקם גם ציניים, לא האמינו כי נצליח בכך לאורך ימים. הם היו מוכנים לכך שנעשה קצת רעש בהתחלה, שננאם כמה נאומים קיצוניים, אך האמינו כי במשך כמה חודשים תתיישב דעתנו, ייטשטשו הניגודים, וייעלם העוקץ מגישתנו.
נדמה לי שמותר לקבוע כי אמונה זו נתבדתה. יש לכך הוכחה פשוטה: התגובה של ■יריבינו. אחרי כמה חודשים בלבד הם קיבלו את סעיף-סתימת-הפה, השינוי השרירותי שהוכנס לתקנון שהיה מכוון בפירוש ובלי-הסוואה נגדנו. ומאז השנה הראשונה היו עסקני המפלגות העיקריות עסוקים בנסיון להעלות את אחוז-החסימה, כדי למנוע את שיבתנו לכנסת השביעית.
נסתבר, איפוא, כי הניגודים לא ניטשטשו. החזית נשארה כפי שהיתה בראשיתה : 1 מול 119, סיעת-היחיד של הכוח החדש מול הכוח המקובץ של מפלגות המישטר.
אפשר היה ״לשבץ״ אותנו גם בדרך אחרת - על-ידי הדבקת תווית, שנועדה לשייך אותנו לאחד המחנות הישנים, לקבוע לנו מקום באחת הפינות של המפה הפוליטית הישנה. עתוני הימין התעקשו, תחילה, לשייך אותנו ל״שמאל״, להבליט את כל המיקרים בהם הצבענו יחד עם הקומוניסטים ומפ״ם (בדרך כלל בענייני השלום ובעיית ערביי ישראל). ואילו מפ״ם השתדלה מאד לשייך אותנו ל״ימיך, להבליט הצבעות בהן הופענו בחברת גח״ל או רפ״י.
לא היה לנו כל חשק ליפול לתוך מלכודת זו. עצם ההבדלים בין ״שמאל״ ו״ימין״, לגבי חלקי המישטר הישן במדינה, נראים לנו כוזבים ומופרכים. במישטר זה, המבוסס על חלוקת השלל, שאין בו סוציאליזם אמיתי ואין בו קאפיטליזם אמיתי, חסרה למונחים אלה משמעות -של ממש.