אך מבחינה מהותית מן הדין שתהיינה להן אותן הזכויות עצמן. כך אומר ההגיון. וכך חשבו, קרוב לוודאי, גם מנסחי התקנון.
היה להם גם על מה לסמוך. כי למרות שמעולם לא חדרו לכנסת כוחות פוליטיים חדשים, כבר היו בה סיעות של איש אחד.
« ביולי 1948 בחרה מועצת-המדינה הזמנית ועדה להכין את חוק-ו-,בחירות לכנסת הראשונה. בוועדה זו ניתן ייצוג לחמש ״סיעות״ של איש אחד - "עליה חדשה״, ויצ״ו, ספרדים, תימנים, וקומוניסטים.
♦ חוק הבחירות לכנסת השניה הגדיר בפירוש כ״סיעות״ שלושה גופים שהיו מיוצגים על-ידי ח״כ יחיד בכנסת הראשונה: סיעת הלוחמים, סיעת התימנים וסיעת ויצ״ו.
» בשנת 1949 הוכר חבר-הכנסת הראשונה, אליעזר פרמינגר, שפרש ממק״י, כסיעה נפרדת בשם ״סיעת הקומוניסטים העבריים״. (פרמינגר הצטרף לאחר-מכן למפ״ם).
♦ בשנת 1961 אישר יו״ר הכנסת, על-פי חוק-הבחירות, כי הנציג היחיד של רשימת חקלאות ופיתוח (אחת
מגרורות מפא״י) מהווה סיעה.
נדמה כי די בצרור זה של תקדימים, שעליו הסתמכנו, בנוסף למספר הוראות-חוק שאיזכרנו. להלכה הם גם מחייבים את הכנסת, כי בהתאם לתקנון - יש לכל תקדים כוח מחייב.
איך בכל זאת עלה על דעתם של עסקני-המפלגות לשלול, בניגוד לתקדימים, מנציג הכוח החדש את זכותו כסיעה? לצורך זה שלפו שתי טענות - ושתיהן מופרכות בעליל.
האחת היא לשונית: סיעה, כך טענו, היא גוף של יותר מאיש אחד. קובע מילון גור: ״סיעה ז׳ - אסיפת אנשים, המון, קבוצת אנשים...״ אם כן, איך יכול אדם יחיד להוות סיעה?
זהו פילפול מובהק. המילה העברית ״סיעה״ נתקבלה, במקורה, בתירגום למילה הלועזית ״פראקציה״, שהיתה נהוגה בקונגרסים הציוניים כמו ברוב הפרלמנטים בעולם.
״פדאקציה״ פירושה ״חלק״ - חלק מן הכלל. חלק כזה יכול להיות מורכב מאיש אחד (״סיעת-יחיד״) או ממאה אנשים.
הטענה השניה היא תקדימית. היא נוגעת לחבר-הכנסת יונה כסה.
חבר הכנסת החמישית יונה כסה פרש באחד בנובמבר 1964 ממפא״י. כאיש ״מן היסוד״ לא יכול היה לשבת בסיעת מפא״י בכנסת, אחרי שחבורתו פרשה מן המפלגה. הוא ביקש להוות סיעה נפרדת.
הדבר הזעיק את עסקני כל המפלגות. הכל פחדו ליצור תקדים שיקל להבא על ח״כ בודד לפרוש מסיעה קיימת, אחרי שנבחר ברשימתה, ולעשות שבת לעצמו.
לכן נקבע, אחרי ויכוח חריף, שלא להעניק לכסה מעמד של סיעה. אך איש לא היה מעוניין להתנכל לכסה אישית. לכן החליטה ועדת-הכנסת החלטה, שהפכה עתה לתקדים-כסה: ״מבלי שנקבע שחבר-כנסת יחיד שפרש מסיעתו יהווה סיעה, הוכר כי יש לו, בדיוני הכנסת, כל הזכויות שהתקנון והנוהל מעניקים לסיעה״. את התקדים הזה ביקשו עסקני-המפלגות להטיל על נציג הכוח החדש. אך אפילו עיון שטחי מעיד שהתקדים כלל אינו שייך לעניין.
כי ,,חבר-כנסת יחיד שפרש מסיעתו״ אין דינו כדין חבר-כנסת שנבחר על-ידי הבוחרים ברשימה נפרדת, על-פי תוכנית ומצע של כוח פוליטי עצמאי. הראשון זקוק להחלטת ועדת-הכנסת להסדר מעמדו. השני אינו זקוק לשום אישור של שום ועדה - כי מעמדו נקבע לו על-ידי הבוחרים.
חבר-כנסת הפורש מסיעתו - אין איש יודע מה דעת בוחריו על כך, ואילו חבר-כנסת הנבחר לכנסת, לבדו בשם רשימתו - נבחר על-ידי הבוחרים בפירוש לתפקידו זה.