אלה, אין מקומם בכנסת. לחוקק את חוקי-ישראל - זה Full Time Job. הציבור אינו רוצה במחוקקי-חוקים ובמוציאי-מיליארדים בשעות הפנאי.

באים ואומרים לגו: נכון, המליאה ריקה, אך בבית עצמו נמצאים לרוב ארבעים, ולפעמים אפילו שישים ושמונים חברי-כנסת. האם זאת נחמה ? להיפך: זה מגביר את תחושת הזילזול. לשבת במזנון, כאשר במליאה מדברים על חוק של מאה מיליון לירות - האם אין זו שערוריה כפולה ומכופלת?

יכולים חברי-הכנסת לשאול: מה יצא לי מזה שאני יושב במליאה? מי ידע על כך?

מי ידע אם השתתפתי בהצבעה, ומה הצבעתי ?

יש בכך מידה של אמת. בארצות-הברית מהווה נוכחותו או היעדרו של סנאטור בישיבות הבית קלף גדול בבחירות. סגאטור שלא הופיע לישיבות רבות - הבוחרים קמים נגדו ומזכירים לו זאת בעת מערכת-הבחירות הבאה. אפשר להתווכח על כל הצבעותיה כי הן רשומות.

לכן, כבוד היושבת-ראש, אנו מציעים רישום רשמי של חברי-הכנסת הנוכחים בישיבות ובהצבעות. אין בכך בושה. להיפך: זה צריך להיות אות כבוד, ציון של המסור לתפקידו על פני המשתמט. כאשר יתווכח המשתמט בפעם הבאה, בוועדת המינויים של מפלגתו, על מקומו ברשימה - יקצור את הקציר. דומני שדווקא הסיעות המעוגיינות בבחירות אישיות, כמו סיעת רפ״י, היו צריכות להיות מעוניינות בסידור כזה.

לגבי ההצעה העיקרית: אנו מציעים קוורום מתון - שלושים חברי-כנסת לקייום דיון, וארבעים - לקיום הצבעה. קבענו מספר מינימלי זה, כדי למנוע בעד רוב קואליציוני להסיר דברים מסדר-היום על-ידי החרמת ישיבות או הצבעות. נציע גם תרופה שניה בפני אפשרות משוערת כזאת: שאם בוטלה ישיבה בשל חוסר-קוורום, יישאר סדר-היום שלה קיים לגבי הישיבה הבאה. הרוב לא יוכל להחרים אז ישיבות בזדון, כי בכך יסכל כל חקיקה משלו, והרי הרוב מעוניין בחקיקה יותר מכל גורם אחר.

כפי שציינו בדברי-ההסבר להצעתנו, כמעט בכל הפרלמנטים בעולם קיים חוק-קוורום. בבריטניה קיים קוורום, אומנם קטן, מאז 1941. בשני בתי הקונגרס האמריקאי קיים קוורום של למעלה מחמישים אחוזים. מדוע לא נלמד מארצות ותיקות ומנוסות משלנו?

אומרים שזהו רק ריפוי של סימפטום. זה נכון. אך אם נרפא סימפטום זה, גבירתי היושבתראש, אני מאמין שנתקדם צעד גדול לקראת ריפוי גורמי המחלה בגוף הפרלמנטרי שלנו. הבה, רבותי חברי-הכנסת, נעביר זאת לוועדה.

יעיר, אחראי ומכובד

אחרי ששר-המשפטים נימק את דרישתו להסיר את ההצעה מסדר-היום, ניתנה לאבנרי הרשות להשיב. הוא התווכח בקצרה עם כמה מטענות שר-המשפטים, וסיכם את דבריו כלהלן: אני רוצה לפנות לא רק אל מצפון חברי-הבית, אלא גם אל תבונתם.

אל נא תזלזלו ברחשי לבו של הציבור. עשיתם זאת בקשר לחוק לשון הרע - וראיתם מה יצא מזה, וגם מה נכנם מזה. הכנסת יקרה לציבור אולי יותר מכפי שנדמה לרבים מחברי הבית. עינו של הציבור פקוחה, והוא רואה את הנעשה. הציבור משלם בשביל הבית הזה. הציבור רוצה שיהיה יעיל, שיהיה אחראי ושיהיה מכובד.

קל להוריד הצעה זו מסדר-היום. אך יהיה מי שיזכיר זאת בעוד שלוש וחצי שנים. זאת אנחנו מבטיחים לכם - ואתם יודעים שאנחנו מקיימים הבטחות.

56