מה שאירע הוא חסר תקדים בתולדות הכנסת. המערך (דאז) וגח״ל, מפלגת השלטון ומפלגת האופוזיציה, חברו יחד כדי ליזום את שינוי תקנון הכנסת. הפדראציה של עסקני המפלגות, המהווה את הרוב בכנסת, החליטה באופן שרירותי לשנות את תקנון הכנסת.
עבודתנו בכנסת זכתה להערכה כללית. ניתן לכך מדי פעם ביטוי בעתונים שונים תוך כדי השוואת עבודת סיעתנו לעבודת כל יתר הסיעות. במאמר על רפ״י שהתפרסם בשעתו ב״הארץ״ טען עמוס אילון, כי סיעת היחיד שלנו עושה בכנסת יותר מסיעת רפ״י, המונה עשרה חכ״ים:
״סיעה בת איש אחד - ח״כ אורי אבנרי - עשתה מבחינה זו יותר מכל חברי סיעת רפ״י גם יחד. אנשי רפ״י אומרים שמר אבנרי ״איננו אחראי״. האינפורמציות שלו ״אינן מוסמכות״. מי מנע מהם לעלות עליו בהגשת שאילתות ״אחראיות״ באותם הנושאים, מבוססות על אינפורמציה ״מוסמכת״? נכון שאנשי רפ״י חייבים גם להתארגן, לצבור כוח בבנין מגיפים, למצוא כסף. הם עסוקים מאוד. לא יתכן שלכל חברי רפ״י בכנסת פחות זמן לחוש מצב רוחו של האזרח ולבטא משאלותיו, מאשר למר אבנרי. שמא אינם מעוניינים די הצורך? מה עשו בעשרות עניינים חיוניים, קטנים כגדולים המציקים לאזרח הישראלי? מהפעלת חוק כנוביץ עד הורדת מחיר הגאז ? מהריסת חופי רחצה עד להתנהגותה של הבירוקראטיה הציבורית ? מאיסור טיסות שכר לסטודנטים ולמעוטי יכולת עד לחוקי מיסוי ישיר אגטי-סוציאליים, שכמותם תמצא רק במפגרות שברפובליקות הדרום-אמריקאיות ? מר אבנרי עשה אופוזיציה, כפי שהבטיח לבוחריו.״
תוך שלושה חדשים בלבד הפכה סיעת היחיד שלנו לגורם מרכזי בכנסת, שאי-אפשר להתעלם ממנו. העליבו- על סדר היום בעיות מרכזיות. אי-אפשר היה לבטל את הצעות החוקים שלנו כלאחר יד, כי הן הוכנו בקפדנות. בשיחות פרטיות הודו רבים מחברי הכנסת בצידקתן, שעה קלה אחרי שהצביעו נגדן.
מובן שזה הרגיז. זה הרגיז גם את גח״ל, שכוחה אינו מורגש בכנסת כפי שהיתה רוצה. לכן החליטו הסיעות הגדולות להעביר בכנסת תקנון של סתימת פה.
סופרו הפרלמנטרי של ״הארץ״ נתן לכך בשעתו ביטוי במילים אלה:
״חוגים פרלמנטריים אינם מתכחשים למגמה הבולטת של השינויים וההמלצות - להגביל עד מינימום את פעילותו הפרלמנטרית של מר א. אבנרי. מטעמים חוקתיים, אמנם ראו צורך להכיר לא מכבר במעמד סיעה גם של סיעות בעלות חבר אחד בלבד. אבל עוד אז גמרו אומר לרוקן הכרה זו מתוכנה וממשמעותה המוחשית...״
״שנאה מסנוורת נבחרים: אוי לחוק המיועד לרדיפת הפרט, ואוי למחוקק העושה שנאה ליעוד. תורת הקיצוב החדשה, אינה אלא דחיקת רגלי חבר-כנסת מסויים; ואם יידחקו אף רגלי אחרים, מה איכפת? ברם בהיות המחברים מסונוורים, לא שקלו את תקנתם.״
מה טיבו של השינוי שנכנס לתוקפו ביום השלישי, 22 בפברואר 1966 ? הוא נוגע לשני כלים פרלמנטריים : הצעות-לסדר-היום והצעות-חוק-פרטיות.
אלה הם שני האמצעים (להוציא הצעת אי-אמון) העומדים לרשות האופוזיציה כדי להעלות עניין כלשהו לסדר-היום של הכנסת. כי כל שאר הסעיפים בסדר-היום של הכנסת נקבעים על-ידי הממשלה הממשלה היא המגישה לדיון הכנסת את הצעות-החוקים שלה, את התקציב, את הודעות הממשלה. בכל אלה נתונה היוזמה כל-כולה בידי הממשלה. אומנם, ח״כ יחיד יכול להגיש שאילתה לשר, אבל על שאילתה אין ויכוח, והשואל אינו יכול לדבר עליה. מעל הדוכן נשמעת רק תשובת השר, שהיא לעתים קרובות חמקנית,